שפת השמאל

שלום לכם חבריי במרצ. אני תומך בכל מאבק שלכם בעד שלום. אני בעד להחזיר את כל השטחים שנכבשו ב-1967 תמורת שלום. אכן, ספק אם יש לכך פרטנר בצד השני, אבל צריך להיות נכון להחזיר - גם את ירושלים, גם את רמת הגולן. אני קורא להיפטר מהשטחים, גם - ובעיקר - מסיבה דמוגרפית. חושש שהשטחים משתלטים עלינו.

אבל מה כל זה שייך ל"כיבוש"? מה כבוש? ממי נכבש?

השטח הזה הוצע לפלסטינים (בהחלטת החלוקה של האו"ם), שביכרו מלחמה על פניו. הם הימרו - והפסידו בהימור, כמו תמיד. את השטח הזה כבשה ירדן, והפסידה אותו במלחמה. כשנכנסים לקזינו, יודעים שעלולים להפסיד, וירדן שילמה מחיר עבור תוקפנותה (במלחמת ששת הימים), כפי שהפלסטינים שלמו ב-1948 מחיר עבור תוקפנותם הם.

יהודה ושומרון הם נחלת אבות. אנו נקראים "יהודים" על שם ארץ יהודה. באנו לכאן בגלל המורשת ההיסטורית. אכן, מצאנו כאן מציאות אחרת מזו שחלמנו עליה, ויש להתפשר עם המציאות. הבעיה היא לא זכותנו על שכם, אלא חובתנו עליה. בשם השלום אני תובע שלא לממש את הזכות הזאת. יש משהו מנוכר בטרמינולוגיה שלכם, חבריי בשמאל, משהו שצימצם את מחנה השלום לקריקטורה שהוא נראה בה היום.

מה כבוש? גוש עציון? האם הוא יתר כבוש מאשר אדמות מצר ומענית? יותר מאשר אדמות להב? אתם משתמשים בטרמינולוגיה שלא רק מקוממת נגדכם את מרבית העם, אלא גם את מצביעיכם.

איננו רוצים בשטחים, איננו רוצים בפלסטינים, אנחנו רוצים שלום. אנחנו מוכנים לוותר גם על אדמה יהודית, גם על ארץ אבות. המתנחלים הם אחינו. אולי אחינו השוגים. הם נשלחו להתנחלויות על-ידי ממשלות ישראל. קוצר הראות של אנשים כלוי אשכול, גולדה מאיר ויעקב חזן הוליד את הצרה הזאת. אנו צריכים להוריד את המתנחלים מהאדמה שאליה נשלחו, להתווכח איתם ולנחם איתם. אבל איננו שונאים אותם.

חברים בשמאל - שנו את השפה, הראו ליהודים ולו קצת מהאמפתיה שאתם מראים לערבים. אמצו את אותם ערכים שאתם מעריכים אצל ערבים (כמו אדמה, דגל וכבוד), אך בזים להם אצל יהודים.