עתה, משהוברר שמסמך גלנט הוא מסמך מזוייף, אמורה המשטרה - אם כולם שווים בעיניה - לזמן את העיתונאי
אמנון אברמוביץ' לחקירה בגין עשיית שימוש במסמך מזוייף.
חוק העונשין קובע כך:
- "המגיש או מנפק מסמך מזוייף או משתמש בו בדרך אחרת, בידעו שהוא מזוייף, דינו כדין מזייף המסמך".
שאלת המפתח כאן היא אם אמנון אברמוביץ' ידע, או שלא ידע, בזמן פרסום המסמך בשידור בטלוויזיה, שהמסמך מזוייף.
ככל שפורסם, הרי שהאוחזים במסמך - עד הגיעו לידי אמנון אברמוביץ' - סברו שהמסמך הוא אמיתי ואינו מזוייף.
לאחר שהמסמך הגיע לידי אברמוביץ' הוא פנה אל אייל ארד, כמי שהלוגו שלו התנוסס בראש המסמך והוא נחזה להיות מחברו, וביקש את תגובתו.
אייל ארד טוען שהוא הכחיש מיד - כלומר, לפני השידור בטלוויזיה - כל קשר למסמך, וכי המדובר במסמך מזוייף. יתרה מכך, אייל ארד טוען שהוא ביקש לעלות לשידור ולהפריך את הקשר שלו למסמך, אך מבוקשו לא ניתן לו.
בשלב מאוחר יותר התבטא אברמוביץ' כי בשל היכרותו עם אייל ארד אין לו, לאברמוביץ', סיבה לחשוב שאייל ארד משקר שעה שהוא טוען שאין לו קשר למסמך.
לא ניכנס כאן להתפלפלות משפטית בדבר משמעות המושג "בידעו שהוא מזוייף", ועד כמה אמור אדם להיות משוכנע במידת הידיעה שלו כדי להחשב כמי שיודע שהמסמך מזוייף.
נסתפק בכך שנציין, שמכל מה שפורסם ונטען על-ידי אייל ארד עולה חשד כבד שאמנון אברמוביץ' נחשב כמי שידע שהמסמך מזוייף, והכל - לפני שפירסם המסמך בשידור בטלוויזיה.
פה ושם נשמעת הטענה שגם אם הלוגו של אייל ארד על גבי המסמך אינו שלו - הרי התוכן של המסמך משקף מצב דברים אמיתי. ובכן, אין לכך רלוונטיות לשאלת הזיוף, ואולי דוגמה קטנה תבהיר: נניח שראובן חייב לשמעון אלף שקלים אך מסרב להחזיר לו. עקב כך שמעון מזייף את חתימתו של ראובן על גבי צ'ק ומנסה לפרוע אותו בבנק. היוכל שמעון לטעון להגנתו, שמכיוון שאין מחלוקת בינו לבין ראובן בדבר עצם החוב - כי אז הצ'ק הזה, למרות החתימה המזוייפת, משקף מצב דברים אמיתי? ברור שלא.
ובכן, האם אמנון אברמוביץ' יזומן לחקירת משטרה בחשד לעשיית שימוש במסמך מזוייף?
אין מצב.
כי כידוע אמנון אברמוביץ' הוא זה אשר פוסק ומחליט עבור רשויות החוק - מיהו אתרוג ריחני ומיהו סתם בטטה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
