סרטן במערכת אכיפת החוק

אלפי מסמכים שלא הועברו לסניגוריה;

הצהרות לא נכונות של נציגי המדינה בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון;

פגיעות בלתי נסבלות של הפרקליטות בנאשמים.

אלו הם ממצאיו הקשים של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, דוד רוזן, אשר החליט היום (א', 22.8.10) לזכות שני עובדים בבנק הפועלים בפרשת הלבנות ההון בסניף רחוב הירקון [ראה ידיעה בנושא משמאל].

אין זה זיכוי שגרתי, אלא כזה שניתן עוד לפני תחילת הדיון, בנימוק של "הגנה מן הצדק". לאמור: הגשת כתב האישום הייתה כל-כך בלתי הוגנת ופגעה בצורה כה קשה בזכויותיהם של הנאשמים, עד שאין להם אפשרות להתגונן כראוי - ולכן לא ניתן כלל להעמידם לדין.

אמירות אלו של השופט רוזן קשות ביותר ומציבות סימני שאלה ענקיים סביב התנהגותה של הפרקליטות. הסתרת אלפי מסמכים במשך חודשים רבים לא יכולה להיות פרי טעות, אלא רק תוצאה של החלטה מכוונת. מסירת מידע כוזב לבתי המשפט, הגם שרוזן אומר שנעשתה שלא במתכוון, היא לכל הפחות תוצאה של רשלנות רבתי. הקביעות הללו אינן יכולות להישאר ללא תגובה.

מה עוד, שזו ממש לא הפעם הראשונה בחודשיים האחרונים בה אנו למדים על מחדלים חמורים של רשויות אכיפת החוק, אלו שאמורות להקפיד בקוצו של יו"ד בכל תו ובכל פסיק של החוק.

הנה מה שכתב מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, בפרשת האזנת הסתר בתיק חיים רמון:

• "כל המעורבים פעלו בניגוד לכללים המתחייבים: הממונים על החקירה לא וידאו כי תוצרי האזנות הסתר יתומללו או יתוקצרו ויועברו לעיון הפרקליטוּת, והפרקליטוֹת לא עיינו בכל חומר החקירה לרבות החומר המודיעיני לפני הגשת כתב האישום ולפני תחילת המשפט".

ומסקנתו: הייתה זו "רשלנות ממשית אף כי הדברים נעשו בלא זדון".

הנה מה שכתב בית המשפט בפסק הדין בפרשת צחי הנגבי:

• "בתיק זה היו מחדלי חקירה רבים שנעשו על-ידי המשטרה. החוקרים בתיק זה נעו מהצפון עד לדרום כדי לחקור עובדים שונים ואספו כל פתק שנכתב על-ידי מי מהעובדים, אך לא ביצעו כמה חקירות פשוטות שהיו צריכות להביא אותם להרהר האם יש מקום להגיש כתב אישום בתיק זה".

שלוש פעמים, קובעת ההלכה, הן חזקה. ובכן, יש לנו כאן בתוך חודשיים שלושה מקרים מתוקשרים, בהם מסתבר שרשויות אכיפת החוק חיפפו בחקירה ו/או פגעו בצורה משמעותית בזכויותיהם של נאשמים. במצב הזה, אסור בשום פנים ואופן להמשיך ולעבור על הדברים לסדר היום.

אין שום אפשרות, שמדובר במקרים בודדים של רשלנות ואף בעבירות על החוק מצד מי שאמורים לאוכפו. ההסתברות שמקרים כאלו נחשפו דווקא בתיקים מתוקשרים אך לא קיימים בתיקים אחרים, שואפת לאפס - לא רק מכוח הסטטיסטיקה, אלא גם משום שההיגיון מחייב שדווקא בתיקים אלו אמורים החוקרים והפרקליטים להקפיד בצורה יתרה על ביצוע עבודתם באופן הטוב והתקין ביותר.

מה שמתגלה לנגד עינינו במשטרה ובפרקליטות, חמור עשרות מונים מפרשת המסמך במטכ"ל. שם מדובר על אינטריגות אישיות; כאן מדובר על מערכת הפוגעת בזכויות יסוד של אזרחי המדינה, ויכולה לפגוע מחר בצורה אנושה בכל אחד מאיתנו. שם מדובר על התנהגות שאינה הולמת במישור הציבורי; כאן הדברים עלולים להגיע עד כדי עבירות פליליות. שם מדובר על התנהגות של אנשים ספציפיים וכנראה לא רבים; כאן הכשלים נראים מערכתיים.

לכן, יש חובה לחקור מיד ולעומק את המתרחש במשטרה ובפרקליטות. כעיקרון אני נגד ריבוי ועדות החקירה השוטפות אותנו, אבל דומה שהפעם אין ברירה; אין גוף מקצועי אובייקטיבי אחר שיכול לעשות את העבודה. זו יכולה להיות ועדת חקירה ממלכתית, זו יכולה להיות ועדת חקירה פרלמנטרית. לא משנה זהות הגוף החוקר אלא עצם החקירה, תיחומה בזמן והבהרה מראש שאם יימצאו כשלים - האחראים ישלמו את המחיר.

מדובר כאן ביסוד היסודות של משטר דמוקרטי, במניעת התעמרות של השלטון באזרחיו, במניעת פגיעה בזכויותיו של מי שאינו יכול להתגונן מול עוצמת המדינה. כפי שהדברים נראים כרגע, יש סרטן בליבה של מערכת אכיפת החוק, ואם לא נעקור אותו מיד - הוא מסכן את חייה של המדינה כולה.