בימים האחרונים מתנהל ברשת דיון ער בשאלת
עתידם של מתיישבי יו"ש במקרה של נסיגה ישראלית.
חלק מהקולות קוראים בשם הציונות למתיישבים להעתיק את מגוריהם לביצה התל אביבית המהבילה - בה, כך אומרים, חיקה של הציונות חם יותר.
ברצוני להעיר לגבי נקודה אחת מוזרה בדיון עוד-לא-אקטואלי זה; נדמיין לרגע את המצב המדובר: סוף-סוף נחתם ההסכם ההיסטורי בין ישראל לפלשתינים והשלום המיוחל שטף את אזורנו. במצב כזה, יש להניח, ייהנו תושבי ישראל מחופש תנועה בכל המרחב ויוכלו לנגב חומוס בדמשק, לטבול במימי הפרת ולטייל בשמורות הטבע המוריקות של דרום לבנון. במקביל, תושבי המדינות הערביות ייהנו גם הם מחופש תנועה דומה, ויוכלו לנגב חומוס בדיזנגוף, לטבול בירקון או לטייל בגני יהושע.
במסגרת זו, אין שום סיבה להניח שאזרחים יהודיים של מדינות ערביות לא ייהנו גם הם מאותו חופש, ואין שום גורם שימנע מהם השתתפות פעילה במגוון גדול של עשייה ציונית: יהודי שיגור בקריית ארבע, עפרה או יצהר יוכל להמשיך ללמוד ולעבוד בישראל, וייתכן שגם ההצבעה בבחירות והגיוס לצה"ל יהיו פתוחים עבורו בכפוף להסכמים שונים.
בקיצור, ההיבטים המעשיים של הציונות אינם תלויים בהכרח בשאלת האזרחות או הכפיפות הריבונית. דין ציוני פלשתין אינו שונה מהותית מדין ציוני קליפורניה - למעט העובדה שציוני פלשתין מתגוררים בפועל בציון אם כי תחת ריבונות זרה.
מדוע אם כן יש המתעקשים להחזיר את תושבי ציון ההיסטורית לתחומי הריבונות הישראלית?
מה יש באותה ישות מדינית שעושה את תושביה לציונים ואת מי שמחוצה לה ללא-ציונים?
האם 'מחוץ למדינה אין ישועה'?
אליקים העצני כינה תפיסה זו 'ניאו-טריטוריאליזם', ורמז בכך לזרמים בציונות שראו בציונות מקלט מדיני ותמכו בהצעת אוגנדה. ייתכן שהוא צודק.
אולם נדמה שיש כאן מעט יותר. נכון, הטריטוריאליסטים טענו שיש לתמוך בהצעת אוגנדה, ואימצו לפיכך הגדרה מצומקת למדי של הציונות. אך בשום אופן לא העז מי מהם לטעון כי המתנגדים להצעת אוגנדה אינם ציונים - וכי יעלה על הדעת שהעדפת ארץ ישראל ההיסטורית על פני ממלכת הזולו איננה ציונות?
הדגש בטיעון הציוני המתחדש הזה הוא לא על הטריטוריה דווקא, כי אם על המסגרת המדינית. חוגים אלו רואים בהשתייכות מסגרתית גרידא את המעשה הציוני, באופן שלא יכול שלא להזכיר את המדיניות הטוטאלית של ההסתדרות וחברת העובדים שלה.
ומסתבר שפה קבור הכלב - מה שיש לפנינו הוא גלגול מתוחכם למדי של הסטאליניזם הטוטאלי שאפיין את ישראל של שנות ה-50', בהנהגת החבר דוד בן-גוריון והמשמרות האדומות של מפ"ם. עבור חוגים אלו, חריגה מהנאמנות המפלגתית ומהמסגרות הפוליטיות-חברתיות שלה, נחשבה לבגידה בציונות ובעם. עיין ערך
'סזון' ו
'אלטלנה'.
היחס העוין, בלשון המעטה, לו זכו הפורשים הרוויזיוניסטים של שנות ה-30', הוא אותו יחס לו יזכו הפורשים החדשים. מי שרוצה ספויילר קטן יכול להקיש בגוגל את המילים 'הינתקות' ו'עמונה'.
שלא נטעה - הקריאה הנרגשת לשוב לחיקה החם של הציונות לא מתייחסת לחיקה החם של אם אוהבת, אלא לחיקה הדביק והדורסני של המפלגה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
