היכל התרבות שכף רגלם לא תדרוך בו

בדיחה יהודית עתיקת-יומין מספרת על שני יהודים שנקלעו לאי בודד. לאחר מספר שנים, כשחולצו משם, גילו המחלצים שבאי הוקמו שלושה בתי כנסת, של חסידים מתנגדים ובית הכנסת 'שכף רגלי לא תדרוך בו'. הצורך בקיומו של מוסד שכף רגלך לא תדרוך בו מתקיים, כך מסתבר, לא רק ביחס לבתי כנסת. על כן יש לברך על הקמת היכל התרבות באריאל, שכן לאחר 2000 שנות גלות, יש גם לעדת מתפללי התיאטרון מקום שבו לא תדרוך כף רגלם, ושכל העולם יידע זאת.

השחקנים ויוצרי התיאטרון שחתמו על העצומה להחרמת היכל התרבות באריאל הרימו להנחתה, ואין סיבה שלא לנצל את ההרמה. אומנם מחאה פרטית מסוג זה היא לגיטימית יותר מהקריאה להחרמת האוניברסיטה שבה אתה מלמד, מאידך-גיסא - גם על מחאה כזו מותר להגיב באותה מטבע ממש, ורצוי לעשות זאת. הבעיה היא שבצד הנגדי של המפה הפוליטית חסר מנחית רציני ואתה יודע שההזדמנות להנחתה אלגנטית אבדה כאשר ברוך מרזל ועדת הכסילים שמסביבו מתחילים לצעוק "בוגדים, לכו לעזה".

במאמר מוסגר - לעומת היוצרים העובדים בתיאטרון - אם תיאטראות הנתמכים על-ידי כספי ציבור ינסו להחיל חרם כזה, הדין יהיה שונה. שאלה מעניינת היא - האם במישור היחסים שבין השחקן למוסד המעסיק אותו מחאה כזו היא אפשרית? לא הייתי מעמיק לחקור בנושא מאחר שרמז קלוש אחד מהנהלת תיאטרון בדבר עתידו המקצועי העגום של כל חותם, אם יתמיד במחאה, די בו על-מנת לפתור מעשית את הבעיה. לאלו המתפעלים מהמוחים, יש להזכיר כי משחקני תיאטרון אין לצפות למחויבות אידיאולוגית מרחיקת-לכת.

עיתון הארץ כבר מגנה את האיום של ראש הממשלה לשלול מימון ציבורי מתיאטראות שיסרבו להופיע בשטחי יהודה ושומרון: "הוא מנסה לכפות על אמנים לבטא את מדיניות הממשלה, החותרת לסיפוח אריאל, באמצעות איום לפגוע בפרנסתם. במקום לכבד את חופש המצפון והמחאה של אזרחי המדינה, נתניהו נוהג בהם כעובדי כפייה המגויסים לשירות האידיאולוגיה של מפלגת השלטון. סירוב להופיע בשטח כבוש איננו 'דה-לגיטימציה של המדינה', כטענת נתניהו, אלא הבעת עמדה לגיטימית וראויה".

ומן הסתם שכחו בהארץ את ההבדל בין מחאת האמן היחיד לדרך ההתנהגות של גוף המתוקצב מכספי ציבור, שמוטלות עליו אי אלו חובות מהמשפט הציבורי, ובין היתר החובה שלא להפלות. העיתון גם שכח את חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, הקובע כי "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות".

ניתן לטעון כי סירוב להופיע באריאל אינו הפליית תושביה בשל השקפתם אלא בשל מקום-מגוריהם, אולם זהו טיעון מלאכותי. סירובו של תיאטרון ואולי אפילו של אמן בודד לספק שירותיו בשטחי יהודה ושומרון מהווה, לדעתי, הפרה של הוראות החוק והפליה אסורה בהספקת שירותי-תרבות ביחס לקבוצה שהשקפותיה שונות והניתנת לאבחנה בשל מקום-הימצאותה. כאשר הפליה כזו מתבצעת על-ידי גוף המתוקצב מהקופה הציבורית, מוצדק ואף חובה שלא להקצות מימון ציבורי למי שעובר על החוק מטעמים אידיאולוגיים.