עע"ם 5556/05 אילנה תמיר ואח' נ' שר הפנים ואח', בפני ביהמ"ש עליון, בשבתו כבית משפט לערעורים מנהליים בפני כב' הש' א' א' לוי, ע' ארבל , ח' מלצר ב"כ מערערים: עו"ד נעמי וייל
ב"כ המשיבים 1-2: עו"ד אביטל סומפולינסקי
ב"כ המשיבים 3-4: עו"ד יצחק גלאור
ב"כ המשיבים 9-6: עו"ד שמואל ברטלר
מדובר בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב שדחה את עתירתם המינהלית של המערערים כנגד תוקפה של תוכנית מתאר מקומית 446, על פיה יחולקו שטחי התוכנית למתחמי משנה עם ייעוד קרקע ספציפי לכל אחד מהם.
המערערים הם בעלי חלקה 35 בגוש 6414 המצויה בדרום מערב רמת השרון (להלן:
"המקרקעין") וכלולה בתוכנית מתאר מקומית 446 שמטרתה שינויי ייעודם החקלאי של המקרקעין ובניית שכונת מגורים (להלן:
"התוכנית"). בתוכנית נקבע כי כלל השטחים יחולקו למתחמי משנה – מבננים, שלכל אחד מהם נקבע ייעוד קרקע משלו.
לטענת המערערים, למרות ששינויי הייעוד מיטיבים עם כל בעלי הזכויות בשטחי התוכנית, הם מיטיבים באופן יחסי יותר עם בעלי זכויות במבננים אחרים וזוהי הפרה של האיזון בשוויון בזכויות הבניה. לפיכך, טענו המערערים כי יש להצהיר על בטלות התוכנית. בית המשפט קמא דחה את עיקר עתירתם.
לטענת הוועדה המקומית רמת השרון (להלן:
"הוועדה המקומית") ועיריית רמת השרון (להלן:
"העירייה") שהן המשיבות 4-3 , חובת איזון הזכויות חלה רק בין בעלי הזכויות המשתתפים בהליך האיחוד והחלוקה מחדש, אשר ייעשה בעתיד בכל מתחם.
לטענת שר הפנים והוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז תל אביב (להלן:
"הוועדה המחוזית"), שהם המשיבים 2-1, הליך איחוד וחלוקה מחדש הוא אמצעי להגשמת עקרונות התכנון, ואין הוא מכתיב את עקרונות התכנון.
בית המשפט העליון פסק, כי חובת איזון הזכויות חלה רק בהקשר לבעלי מקרקעין הכפופים להליך של איחוד וחלוקה מחדש, ללא הסכמת הבעלים, בהתאם
לסעיף 122 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן:
"חוק התכנון והבניה"). הליך של איחוד כפוי של מגרשי בעלים שונים ליחידה קרקעית אחת ופירוק השיתוף שנוצר בדרך של חלוקת הקרקע על יסוד תכנון חדש, כפוף רק לעקרונות של שימור הקניין, הכולל, בין היתר, חובת שימור בעת ההקצאה, של השווי היחסי בין המגרשים. בהיעדר אפשרות לשמור על שווי יחסי בהקצאה, יש לבצע תשלומי איזון באמצעות הוועדה המקומית.
אמנם, הליך האיחוד והחלוקה של קרקע קשור לעתים בשינוי ייעודה של הקרקע, ולפרקים תגבש הוועדה התכנונית תוכנית אחת, הכוללת הן את שינוי הייעוד והן את הליך האיחוד והחלוקה. עם זאת, ייתכנו מצבים מסוימים שבגדרם הליך שינוי הייעוד והליך האיחוד והחלוקה יינקטו במסגרתן של תוכניות נפרדות ובכל זאת יימצא כי השניים מהווים למעשה תוכנית משולבת אחת, ושינוי הייעוד ייכלל אז בנוסחת האיזון. השאלה האם מדובר בתוכנית משולבת, או שמא עומד שינוי הייעוד בפני עצמו, היא שאלה תכנונית עובדתית, הטעונה בירור בכל מקרה נתון והיא תלויה בראש ובראשונה בעמדת גורמי התכנון ובשיקוליהם.
בית המשפט הנכבד קבע כי בנסיבות המקרה אין תוכנית מתאר אחת ותוכנית איחוד וחלוקה אחת, המשולבות זו בזו ועורכות איזון ביחס לכלל השטח הנכלל בשתי התוכניות, אלא יש כ-6 תוכניות מפורטות לאיחוד וחלוקה (מתחמי המשנה), הניזונות כולן מתוכנית מתאר אחת. המשמעות היא כי הליך האיזון בקשר לתוכנית האיחוד והחלוקה למתחם המשנה בו מצויה חלקת המערערים ייערך רק ביחס לזכויות בעלי החלקות בתוך המתחם הספציפי, היינו, חלקת המערערים איננה דרושה לצורך הליכי האיחוד והחלוקה במתחמי המשנה האחרים.
לאור קביעה זו פסק בית המשפט הנכבד, כי אין במקרה נשוא הערעור טעם תכנוני, ענייני, או משפטי מובהק שיצדיק את השמירה על השוויון היחסי בין זכויות המערערים וזכויות בעלי חלקות במתחמי המשנה האחרים ועל כן ,אין גם מקום לחייב את בעלי מתחמי המשנה האחרים בפיצוי המערערים בדרך של ביצוע תשלומי איזון.
לסיכומו של עניין הערעור נדחה ע"י ביהמ"ש.
הערת המערכת: בית המשפט הלך בעקבות פסיקה רבת שנים לפיה לא קיים בהכרח קשר בין מתחמים, במתחם אחד יכולה הרשות לבצע הליך של איחוד וחלוקה לדוגמה בו יקבלו הבעלים זכויות בנייה ואילו במשנהו, להפקיע את כולו כנגד פיצוי כספי בלבד, כמו-כן עיקרון השוויון אינו מוחלט, יש לציין כי יכולים ליהיות מקרים קיצוניים בהם שכונה תחולק למתחמים בצורה יזומה וחלק אחד הוא שיתרום את כל שטחי הציבור לסביבה, במקרים כגון אלו הפיצול למתחמים עלול לפגוע ולהוביל לצורך להתנגדות ושינוי התכנון כך שיהא אחיד, הגבול אם כן אינו ברור ויש להיזהר בנדון.
ע"א 204/07 מנהל מיסוי מקרקעין רחובות נ' בני ויינר ובניין ביין והשקעות ואח' בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, בפני כב' הש' א' גרוניס, מ' נאור, ס' ג'ובראן ב"כ המערער: עו"ד קמיל עטילה
ב"כ המשיבים: עו"ד רבקה שפרינצק
מדובר בערעור של מיסוי מקרקעין מחוז רחובות על החלטת ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה, אשר קיבלה את השגת המשיבים לפיה, ביצעו הם שתי עסקות נפרדות - של רכישת קרקע ושל קבלת שירותי בניה, בניגוד לעמדת המערער לפיה בוצעה עסקה אחת שפוצלה באופן מלאכותי.
המשיבה 1, שהינה חברה קבלנית (להלן:
"החברה הקבלנית") בשליטת המשיבים 2 ו-3 (בני זוג) רכשה 83.7% ממגרש בעסקת קומבינציה ובתמורה התחייבה לבנות עבור הבעלים 3 דירות בנות 4 חדרים. בנוסף, בני הזוג עצמם רכשו את יתרת הקרקע (16.3% מהמגרש) לבניית דירת גג בקומה החמישית בבית משותף בו 9 יחידות דיור. בני הזוג אף כרתו הסכם נפרד להזמנת שירותי בניה מהחברה הקבלנית לבניית דירת הגג בבית המשותף.
השאלה המשפטית שעלתה היא האם, כטענת המערער, שני ההסכמים מהווים עסקה אחת שהיא מכירת
דירה מוגמרת, או שמדובר, כטענת המשיבים, בשתי עסקות; האחת - רכישת זכויות בקרקע לבניה בלבד, השנייה - עסקת מתן שירותי בניה.
ועדת הערר קיבלה את עמדת המשיבים כי מדובר בשתי עסקות נפרדות כיוון שההסכם בין המשיבים 3-2 (להלן:
"בני הזוג") והחברה הקבלנית היה הסכם בין שתי אישיויות משפטיות נפרדות ולא נמצאו ראיות לכך שהעסקה מלאכותית.
בית המשפט העליון, אליו הובא הערעור על החלטת ועדת הערר, קיבל את הערעור תוך שקבע את הקביעות העקרוניות הבאות:
ראשית, ההלכה הפסוקה היא כי לצורך חיוב במס אין בוחנים את צורתם החיצונית-פורמאלית של ההסכמים, אלא, את התוכן הכלכלי והמהות האמיתית של העסקה. הפרמטרים שגובשו בפסיקה לבחינת מהותה של העסקה הם בחינת המערכת החוזית, הנסיבות האופפות את העסקה וכן התלות, הקשר והזיקה שהצדדים יצרו או התכוונו ליצור בין ההסכמים (כל זאת כדי להעריך אם מדובר בעסקה מפוצלת או בעסקות נפרדות). ככל שנמצאת תלות בין ההסכמים, למשל כאשר חתימה על הסכם אחד מחייבת חתימה על ההסכם השני, כשקיומו של הסכם אחד תלוי בקיום ההסכם השני או שביטולו של הסכם אחד גורר את ביטול ההסכם השני, מדובר בעסקה אחת ולא בעסקות נפרדות.
בנוסף, התלות והזיקה נבחנים גם על-פי הפרמטרים הבאים: האם כל החוזים נחתמו באותו מועד? האם פרסום הפרויקט היה מכירת דירות מגורים או קרקע פנויה? האם לרוכש יש אפשרות לרכוש את הקרקע בלבד בלי להזמין שירותי בניה? האם לרוכש יש אפשרות לתכנן את הדירה בעצמו או באמצעות קבלן מטעמו? האם הרוכש מבצע את הליכי התכנון וקבלת האישורים או שזה נעשה עבורו? האם היתרי הבניה מוצאים מלכתחילה על שם הרוכש וכו'.
לגופו של עניין קבע בית המשפט העליון כי במקרה הספציפי, הסכם רכישת 83.7% מהקרקע לחברה הקבלנית, כשהיתרה נמכרה לבני הזוג, והסכם רכישת שירותי הבניה, נחתמו באותו מועד. בנוסף, הצדדים להסכמים חופפים חלקית. לכן נראה כי מדובר בעסקה אחת שמהותה רכישת הקרקע על-ידי החברה הקבלנית, בניית בית משותף ומכירת דירת הגג לבעלי השליטה בחברה הקבלנית, שהם בני הזוג.
לפיכך קבע בית המשפט העליון שנראה כי מלכתחילה הייתה מטרת החברה הקבלנית בניית בית משותף ומטרת בני הזוג קבלת דירת גג גמורה. לכן, קיים קשר הדוק בין ההסכמים. בנוסף, קיים תנאי מתלה זהה בכל ההסכמים קבלת אישור הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. החברה הקבלנית אף התחייבה ונשאה בכל הארנונה העירונית ומס רכוש מהרגע שהקרקע נמסרה לה ועד להשלמת הבנייה.
לאור האמור לעיל הערעור התקבל.
הערת המערכת: פסק הדין מהווה אבן דרך נוספת בגישת בית המשפט העליון לילך במתווה של בדיקת מהות העסקה ולאו-דווקא תוכנה החיצוני, לעיתים הדבר פועל לטובת האזרח, במקרים אחרים, כגון דא נדחה תכנון המס של הנישום, בגישה זו קיים יש להודות היגיון רב, חלק הימנה בא לידי ביטוי בבחינה ותיקה בשאלת האבחנה בין ביצוע בנייה למכר בקומבינציה לדומא, ממשיך בקבוצות הרכישה לעומת רכישת דירה ועוד.
רע"א 1497/09 בעלי זכויות בחלקה 10 בגוש 6884 נ' שאול וייסמן, בפני בית המשפט העליון, בפני כב' הש' המשנה לנשיאה א' ריבלין, ע' ארבל, א' רובינשטיין ב"כ המבקשים: עו"ד רם אפרתי ועו"ד דורון כוכבי
ב"כ המשיב: עו"ד גדעון ויסמן
המדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב אשר במסגרתו נדחה הערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט השלום.
המבקשים והמשיב הינם בעלים משותפים של חלקה 10 בגוש 6884 כאשר המבקשים מחזיקים בלמעלה מ-95% מהזכויות בחלקה.
בעלי הנכס חתמו על 2 הסכמים (להלן:
"תקנות ההתאגדות") שנועדו להסדיר את היחסים ביניהם. לאחר חתימה על תקנות ההתאגדות נתגלעו בין הבעלים מחלוקות בדבר אופן ניהול הנכס ופיתוחו כאשר לטענת המבקשים המשיב נמנע מלחתום על מסמכים ומלהעביר כספים בכוונה תחילה. על כן, הגישו המבקשים בקשה לפירוק שיתוף בדרך של מכירה.
אין מחלוקת בין הצדדים כי יש צורך בפירוק השיתוף בדרך של מכירה. המחלוקת נסבה אודות השאלה כיצד יש למכור את הזכויות בנכס, האם קיימת חובה למכור את כלל הזכויות או יש סיפק בחלק מהן.
המבקשים סברו כי ניתן לפרק שיתוף בזכויות נכס מקרקעין באמצעות מכירת חלק מהן ואין כל חיוב שהפירוק יעשה על כלל הזכויות במקרקעין. המבקשים סומכת ידיהם בין היתר על הוראות סע' 40(ב) לחוק המקרקעין (להלן:
"סעיף 40") לפיה רשאי בית המשפט להורות על מכירת הנכס ב
"דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת בנסיבות העניין" ועל כן ניתן לבצע את הפירוק תוך מכירת זכויות המשיב בלבד.
המשיב בניגוד לטענת המבקשים, סבר כי יש לפרק את השיתוף על-ידי מכירת כלל הזכויות בנכס.
בית המשפט השלום דחה את תביעת המבקשים, בטענה שזכותו הקניינית של המשיב ראויה להגנה על-אף שיעור אחזקותיו הנמוך. על כך ערערו המבקשים בית המשפט המחוזי אולם, אף בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם תוך שקבע כי אין בסעיף 40 האמור בכדי לאפשר לבית המשפט להורות על מכירת חלקו של שותף אחד בלבד אלא כל שביכולתו הוא לאפשר לבית המשפט לסטות מהכלל של מכירת הנכס בדרך של מכירה פומבית ולכך הוא נועד.
על כך הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור (נשוא עניינינו) שכן לטענתם על בית המשפט לבחון מחדש את הפרשנות שניתנה לסעיף 40 בייחוד לנוכח התנהגות המשיב, ועל כן הדרך היעילה והצודקת לפירוק השיתוף היא באמצעות מכירת חלקו של המשיב. עוד טענו המבקשים כי התנהגותו של המשיב בניגוד להסכמים עליו חתם גורמת לפגיעה חמורה בקניינם שכן מיעוט קטן של בעלי הזכויות הופך את רוב בעלי הזכויות לבני ערובה.
המשיב סבר בין השאר כי מכירת חלק מזכויות הנכס תפגע בסחירותן לעומת מכירת מלוא זכויות הנכס וכן תביא אף לפגיעה בתמורה המתקבלת בגין כך.
בסופו של דבר, בית המשפט דחה את הערעור תוך שקבע כי ככלל, פירוק שיתוף בדרך של מכירה יעשה כך שזכויות הנכס במלואן יימכרו והפדיון יחולק בין השותפים בהתאם לחלקם היחסי. על כך הוסיף בית המשפט כי אף סעיף 40 לחוק עליו הסתמכו אין בו כדי להועיל בידם. בשולי הדברים ציין בית המשפט כי החירות להשתחרר מן השיתוף אינו מקנה לשותף המפרק את היכולת להכריע כיצד יבוצע הפירוק שיתוף.
הערת המערכת: מקרים של פירוקי שיתוף מגיעים לבתי המשפט חדשות לבקרים ושאלות אלו עולות תדיר, משמעות פסיקה מעין זו מובילה למסקנה כי מספיק שבעל חלק קטן מנכס יתנגד למכר בין השותפים על-מנת שיהא צורך במכירה חיצונית כפי שנעשה הדבר בהוצאה לפועל, עם זאת, התארגנות בעלי הרוב לרכישת המיעוט יש לי סיכוי נכבד להצליח שכן מבחינה כלכלית יתרונם ברור, לדעת הח"מ היה מקום לתקן ולקבוע חריגים לרוב מוגדר בו תקבע אפשרות לרוב לרכוש בתנאים מסוימים את המיעוט לאחר קבלת חוות דעת שמאית ניטראלית ו/או ליתן לו זכות קדימה לרכישה.
עת"מ (ת"א) 202-07 ביטון יהודה ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון,בבית המשפט המחוזי בתל אביב, יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהלים, בפני סגן נשיא כב' הש' דר' עודד מודריק ב"כ העותרים: עו"ד דניאל כהן, עו"ד ע. קוקיא, עו"ד שחר הררי
ב"כ המשיבים: עו"ד עופר צילקר, עו"ד לימור חלד רון – (סגן לפרקליטות מחוז ת"א אזרחי), עו"ד שרון שטיין (יניב כהן ושות'), עו"ד חנה כהן (הררי טויסטר ושות')
עסקינן בשלושה ערעורים שונים שהוגשו ע"י בעלי זכויות בבניינים סמוכים המצויים על גבול תוכנית "איילון" (שמטרתה להרחיב קטעים של נתיבי איילון בגבול תחום השיפוט של חולון בת ים) אשר נסיבותיהם העובדתיות והשאלות המשפטיות העולות מתוכם זהות.
בבסיס הערעורים דנן עומדות תביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה (להלן:
"החוק") בעטייה של פגיעה מתוכניות שעניינן סלילת "נתיבי איילון" בתחום מרחב התכנון של הוועדה המקומית לתו"ב חולון וחלקן הקטן בתחום הו"מ לתו"ב בת ים, אשר נדחתה ע"י הוועדה המקומית וערר שהוגש על כך נדחה, ומכאן הערעור שלפנינו.
עניינו של הערעור דנן מתמקד אפוא בפרשנות המונח "מקרקעין" לפי סעיף 197 לחוק.
סעיף 197 לחוק שעניינו הגשת תביעת פיצויים קובע כי
"נפגעו על-ידי תוכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התוכנית או גובלים עמה, מי שביום תחילתה של התוכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהוועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200".
נמצא כי הזכאות להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף זה מוענקת לבעלי זכויות הנמצאים בתחום התוכנית או הגובלים עימה.
לטענת המערערים, כל הדירות בבניינים הממוקמים בחלקה רישומית גובלת בתוכנית ייחשבו כמקרקעין גובלים, זאת באשר לדידם משמעות המונח "מקרקעין" הינו "מגרש" בהתאם לחוק או "חלקה" המשמשת לרישום המקרקעין.
בניגוד לכך טענו המשיבות, כי יחידת מגורים הממוקמת בגבול התוכנית תיכנס בגדר "מקרקעין גובלים" לפי סעיף 197 ואולם יחידת מגורים אחת, המצויה אומנם באותו בניין דירות ברם, אינה מצויה בגבול התוכנית לא תחשב כך. שכן לפרשנותן המונח "מקרקעין" בכל הקשור לדירות בנייני מגורים משמע "נכס". המונח "נכס" הינו לרבות יחידת מגורים בודדת "שגבילותה" נקבעת על-פי אמת מבחן פיזית פונקציונאלית.
על כן לגישת המשיבות יחידת מגורים הנמצאת בחלקה רישומית אולם אינה גובלת פיזית לתוכנית, לא תחשב בגדר "מקרקעין גובלים" וכפועל יוצא לבעלים אלו לא תהא זכות להגיש תביעת פיצויים.
בית המשפט קיבל את הערעור בכל הנוגע לבניינים הממוקמים בחלקות גובלות בתוכנית, תוך שקבע כדלהלן:
תחילה ציין ביהמ"ש כי "בחינה לשונית של החוק, ההיסטוריה החקיקתית, הגישה המקובלת הנוהגת עשרות שנים ותוכנה של הצעת החוק המגלמת בחובה רפורמה רחבת אנפין בתחום התכנון והבניה מעידים על נקודת איזון המגולמת בתוכן הפרשני של "מקרקעין" כ-יחידת קרקע כגון מגרש או חלקה".
בהמשך קבע בית המשפט, כי אין דבר בחוק התכנון והבנייה המציין הפרדה בין הקרקע למבנה המחובר לה בהקשר לפרק הפיצוי בגין פגיעה מתוכנית בכלל והוראת סעיף 197 לחוק בפרט. וכי מכל מקום שינוי נקודת האיזון מצריך מהלך חקיקתי (שאומנם הממשלה יוזמת אותו כעת), אך בלאו הכי אינו מתפקידו של הרשות השופטת. לאור כך קבע בית המשפט כי פרשנות הולמת למונח "מקרקעין " שבסעיף 197 לחוק היא שהמונח מכוון ליחידת קרקע מוגדרת – "מגרש" או "חלקה רישומית" כמשמעותם בחוק.
לכך הוסיף בית המשפט כי ייתכנו נסיבות שבהן החלת גישה פרשנית זו עשויה להיחשב כאבסורד כגון במקרים של העדר חלוקה ליחידות רישומיות, אולם במצב דברים כזה ניתן למצוא פתרון באמצעות הוראת סעיף 200 לחוק או באמצעות קביעה שמאית העשויה לאיין את הפגיעה העקיפה או להעמידה על שיעורה הנכון.
כמו-כן, ביהמ"ש צידד בגישת המערערים לפיה ניסיונה של הוועדה להיאחז בפס"ד בעניין עע"מ 2775/01
ויטנר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "שרונים" (להלן:
"פס"ד ויטנר") הוא בבחינת עירוב מין בשאינו מינו, שכן פסק הדין בעניין ויטנר כלל לא דן בהגדרת "מקרקעין" ולא יצק תוכן פרשני למונח זה וע"כ לא ניתן להקיש מפרשנות הביטוי "גובלים" בפס"ד ויטנר לפרשנות הביטוי "מקרקעין" בפסק דין זה.
בפסק הדין ויטנר בחן ביהמ"ש העליון בחן את התוכן הפרשני של הביטוי "גובל" והגיע למסקנה שבעיקרון משמעות ביטוי זה היא קווי גבול משיקים. אולם גם חציצה צרת מידות של שטח פתוח לא תשלול את היותם של מקרקעין מסוימים בגדר "גובלים". מנגד מבנה הממוקם בתוך חיץ צר בין הגובלים עשוי לשלול מן החיץ את ה"גבילה". ביהמ"ש הגיע למסקנה זו תוך היאחזות ברורה בלשון החוק ותוך בירור תכליותיו. ואולם במקרה דכאן סבר ביהמ"ש כי אין קשר בין זה לבין תוכנו הפרשני של "מקרקעין", וכי אין זה ברור האם ניתן להסיק מכך ש"גבול" על-פי משמעותו הלשונית סובל גם מצב שאין בו השקה פיזית מסקנה ש"מקרקעין" מוגבלים על-ידי "חיץ" המצוי בהם (של שטח פתוח או חלקי מבנה).
בשולי החלטתו ציין בית המשפט כי נכון הוא שהתערבות בהחלטת הוועדה כמוסד תכנון וכרשות מנהלית תעשה במקרים חריגים בלבד, אלא שבמקרה דכאן הואיל והוועדה נתנה משמעות לא מקובלת לביטוי מקובל, משמעות המשקפת כנראה את השקפתם הפרטית של רוב חברי הוועדה, חרגה היא הלכה למעשה מגדר סמכותה.
ביהמ"ש ציין כי פרשנות הביטוי מצריכה בחינה של הוראת החוק על-פי אמות בחינה שונות וכי אין לאמות הבחינה הללו כל זיקה לתחום המקצועי או המומחי שהוועדה אמונה עליו ומשכך החלטת ועדת הערר אינה סבירה ובמקרה כגון דא רשאי ואף חייב בית המשפט להתערב.
לגופו של עניין ולאור בקשת הצדדים מביהמ"ש , נקבע כי הצדדים יישמו את אמת מבחן פסוקה עקרונית על עניינו של כל אחד מהם באורח פרטני, וכי במידה ולמרות בקשתם לעשות כן ייוותרו בין הצדדים חילוקי דעות בעניין החלת אמת המבחן שנקבעה כאן בהקשר לבניין מסוים, יפנו הצדדים לבית המשפט למתן החלטה מבארת.
הערת המערכת:
החלטת ועדת הערר שבוטלה הינה חלק משורה של החלטות שניתנו בעבר על-ידי ועדות הערר בהן פעלו הן להפחית ולהקטין את מספר התביעות המוגשות וזאת לדעת הח"מ לאור רוח דומה שנשבה ממשרד הפנים, ואולם, בדומה לפסק דינה של כבוד השופטת אגמון גונן שניתן בימים אלה בהתייחס לתביעות נתב"ג 2000, בתי המשפט המחוזיים הינם כיום שומר הסף על פסיקת בתי המשפט העליון והוראת החוק המפורשת שלמרבה המזל לא שונו, על כן חריגה יצירתית מהוראות החוק אינה רואיה בעיקר במקרים של תביעות בגין פגיעה בקניין כבמקרה זה, בו על הגישה להיות ליברלית ומרחיבה.
בהזדמנות זו ובפרוס השנה החדשה נאחל לכל קוראנו שנ
ת הצלחה,
שגשוג וש
עו"ד על נדל
"ן ירחיב
אופקים ויתרום להרחבת הידע והמומחיות בתחומי המקרקעין השונים ויספק לכם הצצה לחידושים וחדשות בתחום.