שקשוקה תיאטרלית

ברור לגמרי כי אין איש יכול לכוף על שחקן להופיע על במה בניגוד למצפונו.

ברור לגמרי כי לשחקן חוזה עם התיאטרון בו הוא עובד ולא עם המדינה.

ברור לגמרי כי אין עילה מוצדקת לתיאטרון ממסדי לבדל עצמו מהופעות לפני ציבור ישראלי הגר במחוזות בהם מותר לו על-פי החלטות ממשלת ישראל לגור ולהתקיים כציבור שוחר חינוך ותרבות והשכלה ועוד ועוד. לא רק שמותר לו, אלא על-פי מיטב שיפוטי, ברור לגמרי כי החלטה של תיאטרון ממסדי לנעול את עצמו בפני תושבים שוחרי תרבות נוגד את השליחות, אם יש כזאת, או את סיבת היותו וכזאת יש תמיד, של התיאטרון בכלל ושל הממסדי בפרט. היא שגויה על-פי ההיגיון המקיים אותו.

לכן ברור לחלוטין ששחקן הרשאי לסרב מטעמי מצפונו או מטעמי אמונותיו הפוליטיות נמצא במסלול של התדיינות עם התיאטרון בו הוא עובד, לא עם החברה, לא עם הממשלה ואפילו לא עם שרת התרבות והספורט, ולא עם עיריית אריאל, ולא עם ציבור תומכי המתנחלים.

השחקן משול ככל אדם החי במדינה בה מותר לסרב למטלה שאינה עולה בקנה אחד עם המערכת האתית לה הוא מחויב על-פי בחירתו. הבעיה מקבלת ממד לאומי כשהזכות לסרב נשללת או עומדת בפני לחצים שלטוניים הדורשים את התקפלותה. חייל המסרב למלא פקודה עושה מעשה במסגרת המותר, בין הוא מוצדק בעיני רבים בין אם הוא מאוס בעיני רבים, ובלבד שהוא גם נושא במחיר הנגבה מסרבנים. מה שאסור הוא להטיל מכוח סמכות חיצונית מוגנת חובת סירוב על מי שמשלם את המחיר, או לשלול את זכות הסירוב על-ידי מי שגובה כל מחיר.

תהיה השקפת העולם הפוליטית החברתית הדתית האזרחית וכיוצא בזה אשר תהיה; תיאטרון - לא מפני שהוא ממומן בחלקו על-ידי המדינה, אלא מפני שהוא תיאטרון הנאמן לתרבות ההופעה בפני כל ציבור, תהא דעת הרוב שבו אשר תהיה - אינו יכול להרשות לעצמו בנתוני המציאות הישראלית לעשות שבת לעצמו ולהחליט כי הוא לא יופיע בפני ציבור שחי באריאל. השחקן יכול. מה שיקרה בין התיאטרון לבין השחקן הוא בין השניים האלה בלבד.

זהו סייג וגידור הנטוי גם בין השחקן לתיאטרון וגם בין השלטון לבין השחקן. השלטון לא מעסיק את השחקן. הוא לא מחזיק את התיאטרון. הוא מקצה כספי מיסים לחיזוק הפעילות האמנותית החופשית ומעודד את היצירה החופשית ומכבד את ריבוי הדעות החופשיות. הוא לא קונה תיאטרון, ודאי לא שחקן. קשה להשלים עם המוטיב החוזר של בעל המאה הטוען כי הוא בעל המאה לא על-פי הצער שזיקה כזאת יוצרת, אלא על-פי הזכות כביכול שהזיקה הזאת מחייבת. הנטייה הבאה לכלל ביטוי הולך וחוזר ונשנה האומרת כי נכה את סרבני ההתייצבות על-פי דין הרוב השליט בכיסו, מזכירה שלא בטובתה את קצרי הדעת שאמרו כי יש להכות את היהודי בכיסו. הכסף אינו שוט. הכסף שייך לאמנות. האזרח שילם אותו. הוא שייך לקשת של צבעי העמדות ותפיסות העולם. אם הוא שייך לצבע אחד בלבד, גם לתכלת דרך משל, הוא כסף שאינו תומך באמנות אלא קונה שלטון עליה. שרת התרבות לא צריכה הייתה להעלות את הנקודה הזאת של המימון מכל וכל. היא לא תרבותית גם אם היא ספורטיבית...

ברור כמו-כן לגמרי כי גם טיעון שסרבני ההופעה מפלגים את העם, הוא טיעון בלתי אינטליגנטי במקרה הטוב. העם הזה מפולג. העם הזה רואה בהתנחלויות את הערובה לקיום ישראל, והעם הזה רואה בהתנחלויות את סיבת הסיבות לאסון העתיד להתרגש על ישראל. הזירה בה מתגוששות שתי הדעות היא הזירה הפוליטית, זירת ההגות ההיסטורית, התרבותית, החברתית, הדתית. בזירה מחכה הכרעה דמוקרטית. כדי שתהיה כזאת, איוולת היא להאשים הדדית את המתמודדים בזירה בעוון פילוג העם.

בזירה הדמוקרטית יאמר השחקן ההולך לאריאל מדוע אין הוא רואה כל פסול בהליכה שמה, ויאמר השחקן המסרב ללכת מדוע הוא מנוע על-פי צווי עמדותיו ללכת שמה. השניים, ההולך והמסרב ללכת, עומדים על הבמה. העם צופה. עם תום המחזה יכריע הוא אם האחד או השני כבש את ליבו. השחקן והתיאטרון הם חלק בתהליך הפוליטי. אין שום אסמכתה היסטורית הדוחקת את התיאטרון מן הכיכר אל המרתף. התיאטרון עצמו הוא הכיכר. על כן, אפילו הטענה שלי - כי תיאטרון ממסדי אינו רשאי להימנע מלהקים במה בכל מקום בו חיים ישראלים על-פי דין הארץ וחוקיה, אם יהודים הם אם ערביים, אם מתנחלים הם אם לאו - גם היא אינה מקובלת על הכל והיא נתונה למחלוקת פוליטית כמו כל אמירה על תיאטרון ומעל בימת התיאטרון. מי שרוצה חלילה להעלות את ז'דאנוב מקברו, יסתור את זכות הוויכוח הפתוח אך יזכור כי ז'דאנוב, כשהוא קם לתחייה, אינו בהכרח ז'דאנוב של השמאל כפי שהיה. הז'דאנובים מתהפכים בקברם. הם מתים שמאל וקמים לתחייה ימין, וחילופיהם בכל גולם אחר.