עד מתי?

"עד מתי?" ואחותה "הלנצח תאכל חרב?", הן שתי שאלות היסוד המטרידות את כולנו במהלכו של סכסוך הדמים הנמשך כ-100 שנים שתבע אלפי קרבנות.

אם נסתכל לאמת עמוק בעיניים, שיבת ציון המודרנית היא העילה האמיתית לשפיכות הדמים המתמשכת שהחלה עוד במאה ה-19, בהתנכלויות למושבות הברון, שהחריפה בשל התנגדותם הנחרצת של ערביי ארץ ישראל להצהרת בלפור משנת 1917, לפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

התנגדותם הייתה הדלק למאורעות תר"פ (1920) כאשר המונים מוסתים החלו בטבח יהודים בתל חי, ביישובי הצפון ובירושלים. במאורעות אלה נרצחו 26 יהודים, מאות נפצעו ורכוש רב נבזז.

ראוי לציין שבארץ ישראל חיו אז כ-80,000 יהודים בלבד. ערביי ארץ ישראל המשיכו לטבוח יהודים בתרפ"א (1921) בתרפ"ט (1929) ובתרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939), כשהשיא היה במלחמת העצמאות בהתנגדותם לתוכנית החלוקה ולהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, שכונתה מאוחר יותר מדינת ישראל.

לפיכך, דרישתו המקדמית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפלשתינים יכירו במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, היא דרישת יסוד והיא שורש הסכסוך עוד מראשית הציונות והצהרת בלפור. לא בכדי מתנגדים הפלשתינים למדינת לאום יהודית, משום שמדינה שכזאת שעריה יהיו פתוחים לרווחה לעליית יהודים (חוק השבות) אך סגורים הרמטית להגירת ערבים בשל ההתנגדות המוחלטת של כל ממשלות ישראל למימוש זכות השיבה. הכרה ערבית במדינת לאום יהודית משמעותה ויתור על זכות השיבה.

לפיכך, לנואשים ולמתוסכלים השואלים "עד מתי?" התשובה היחידה שאין בילתה: עד ליום בו יכירו הערבים בישראל כמדינה יהודית, ורק אז, בשעה טובה, ניתן יהיה לצקת את היסודות לכינונו של השלום המיוחל.

ולקצרי הסבלנות אשיב בנימה אישית: הורי שהביאוני לעולם בשנת 1938 כשבארץ ישראל המנדטורית חיו 450,000 יהודים, לא העזו לחלום שבשנת 2010 נגיע לקרוב ל 6 מיליון יהודים.

שנה טובה.