חודש אלול, המהווה הכנה ליום הכיפורים, הוא החודש בו המלך העליון, הקב"ה, נמצא בשדה כביכול, כל אחד רשאי לגשת אליו והוא מראה פנים שוחקות לכולם ומקבל את כולם בסבר פנים יפות. נו, אז אם כזה הוא חודש ההכנה ליום הכיפורים, אפשר להתחיל להבין מדוע יש ביום הזה כוח כזה מיוחד של היטהרות. אומנם המלך כבר שב לארמונו, זה קרה בראש השנה, אבל ההשראה וההתרגשות מימי נוכחותו בשדה - עדיין קיימות ואף מתגברות. הן מגיעות לשיאן ביום הכיפורים. בהיותו בשדה, הוא התוודע כביכול לכל הנגעים והפגעים המציקים לנתיניו, לנו, והוא בא לקראתנו בהבטחה [ויקרא ט"ז]: [ל] כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ.

לא ניכנס כאן למחלוקת אם הכפרה הזאת מותנית בתשובה או לא, כי לענייננו חשובה רק העובדה שלכל הדעות "עיצומו של יום מכפר". הקב"ה קבע את היום הזה לסליחה, למחילה ולכפרה (שאולי נצליח להבין את ההבדל ביניהן) ואנחנו צריכים לנצל את היום הזה ככל יכולתנו. שכן השאלה היא, מה אמורה להעניק לנו הכפרה הזאת? והאם אפשר להסתפק בה, או שצריכים להשקיע איזשהו מאמץ מעבר לעצם הכפרה האוטומטית? כי אם מישהו חושב רק על פטור מעונש עתידי, בעולם הבא - דומה שזו החמצה של עצם הרעיון. שכן כאשר אדם עמוס בחטאים, עצם העומס הוא עונש עבורו, שהרי החטאים מגבילים ואף מונעים את התעלותו הרוחנית, לא רק בעולם הבא אלא כאן ועכשיו. כלומר הכפרה, הטהרה שלנו מחטאינו מעניקה לנו הזדמנות לצאת לדרך חדשה, דרך של התעלות רוחנית שלא יכולנו להגיע אליה כל עוד הכבידו עלינו החטאים.

את ההזדמנות אנחנו מקבלים במתנה, זה לכל הדעות כי "עיצומו של יום מכפר". יש רק תנאי אחד וגם הוא לכל הדעות, שנשמור את ההלכות המחייבות ביום הקדוש הזה. כלומר, צום מוחלט של עשרים וחמש שעות והימנעות מעוד כמה עינוגים, כגון יחסי-מין ואפילו שימוש בקרם גוף ונעילת נעלי עור. זה מספיק כדי שנזכה לאותה כפרה וטהרה שניתנות לנו במתנה מלמעלה. השאלה היא כיצד נכשיר את עצמנו לנצל את המתנה הזאת להתעלות רוחנית, מה אנחנו אמורים לעשות כדי שהמתנה הזאת לא תתבזבז לשוא, כמו עוד הרבה מתנות שנותן לנו הרבונו של עולם ואנחנו מבזבזים אותן. את התשובה כתבנו לעיל, וידוי ובקשת סליחה ומחילה. כי כדי להתוודות, אדם חייב להנמיך את עצמו, לצמצם את היישות שלו. בצמצום היישות, בהנמכת האגו, האדם פותח בפני עצמו נתיבים חדשים להתעלות רוחנית, נתיבים שהיו חסומים על-ידי האגו הנפוח.

איך זה עובד: כאשר אדם חוטא - ואגו נפוח זה בהחלט חטא ואפילו חמור, מה גם שהוא מהווה מניע להרבה חטאים - הוא מעליב כביכול את הקב"ה. שהרי באותה שעה שחטא - הוא השתמש בחיות שהקב"ה נתן לו באותו רגע, כמו שנותן לו כל הזמן, כדי לעשות את החטא. נו, נדמיין לעצמנו מישהו שאנחנו עושים לו טובה ובו-זמנית הוא יורק לנו בפרצוף בכך שעושה הפוך ממה שביקשנו ממנו... למרות זאת הקב"ה מרבה לסלוח, כמו שאנחנו אומרים בתפילה, והסליחה פירושה ביטול הרובד הזה של הפגיעה האישית. אלא שכדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לבקש: "סלח לנו".

ועדיין ייתכן שבלי קשר לפגיעה האישית שנסלחה, יהיה על האדם לשלם על מה שעשה, כמו שצריכים לפרוע חוב גם אם אין שום עניין של פגיעה אישית. כמו שופט המחייב אדם לשלם בלי שתהיה לו כל נגיעה רגשית בעניין שנדון בפניו. על כן אנו מבקשים מהקב"ה גם מחילה, "מחל לנו". כי מחילה זה ויתור על תשלום שאני זכאי לו בדין.

ומה עושים עם הזוהמה הנפשית רוחנית שדבקה בי בעשיית החטא? מילא שהקב"ה סלח לי על העלבון ואפילו מחל לי על התשלום, אבל הלכלוך שהדבקתי לעצמי - איך אני נפטר ממנו? ובכן, זוהי מעלתו המיוחדת של יום הכיפורים וזו פעולה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה עבורנו במתנה: כי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. אומנם יש דרכים שבהן אדם יכול לסייע בטיהור נפשו מזוהמת חטאיו, אבל ביום הכיפורים הטיהור הזה ניתן לנו במתנת חינם.

וכאמור, כדי שהמתנה הנפלאה הזאת שאנחנו מקבלים מהבורא יתברך ביום הכיפורים לא תתבזבז, אנחנו אמורים להכשיר את עצמנו לקבל אותה ולהשתמש בה, וההכשרה נעשית על-ידי הווידוי. כי ברגע שמודים "אשמנו, בגדנו וכולי" ועושים זאת באמת ובתמים, מכל הלב, בכך אנחנו פותחים בפני עצמנו אופקים חדשים ואינסופיים להתעלות רוחנית.

והקב"ה יחתום את כולנו לשנה טובה ומתוקה כדי שיהיה טוב לכולם.