מפנה מתבקש בהערכת מלחמת יום הכיפורים

הפער בהערכת יתר שיוחסה למערכת הביטחון, מרד "בשר התותחים" בשערי בניין ראש הממשלה, ומסקנותיה של ועדת אגרנט - הסתכמו כפרשנות לאומית שגויה ומטעה לסיבות הכאוס, שהשתקף בניהול מלחמת יום הכיפורים 1973. וכל זה בלי דעת כי אותה פרשנות קלוקלת, מכילה את אותם גורמים שהביאו לכשל במלחמה הארורה. פתח להימשכותם של הכשלים מאז ועד היום.

אין חולק על טענות הלוחמים, שרק בזכות גבורתם ונחישותם הצליח צה"ל לסיים את המלחמה בהכרעה נקודתית ברורה. אלא שמנגד, משום הבנה מוגבלת במעשה הצבאי, אסור היה לקבל את מסקנות ועדת אגרנט, כל שכן לא את לקחי צה"ל מאותה מלחמה. משום שאלה וגם אלה הגיעו למסקנות, בלי דעת להיותם שבויי תורת המלחמה שנכתבה באוהלי ג'וערה בתש"ח (רבין ז"ל, "פנקס שירות"), שנכתבה בלית ברירה באין תורה אחרת במקומה.

לפיכך, בעת ניתוח הסיבות לכשלי המלחמה (לשם מסקנות הוועדה, ולהפקת לקחי המלחמה בצה"ל), לא היה ביכולתם לשקלל את שהתרחש בהתאמה לאבני יסוד המקצוענות בהפעלת צבא:

• בהכנה נאותה של הגייסות - כמיצוי אופטימלי של הכוח, באמצעות שילוב הזרועות וגופי משנה של החילות (הנדסה, ארטילריה, חי"ר, שריון וכדומה), במינון, במקום ובזמן.

• בהיערכות הכוח הצבאי מול כוונות האויב ויכולתו. משמע, מתן מענה המקזז כמעט לחלוטין בנזקי ההפתעה.

• ובהערכת יכולת ומיומנות הכוח למלחמה - בסיס לקבלת החלטות בדרג הצבאי והמדיני.

והרי אין קושי להעמיד את ביצועי הצבא בטרם, במהלך ואחרי המלחמה, כדי לבחון את מידת סטייתם בהתאמה לאבני יסוד. ראה והשווה בין אותם עקרונות לאופני מימושם:

• לקחי מלחמת "ששת הימים" (1967) ו"מבצע כרמה" (1968) הצביעו מפורשות על הימצאותם של כשלים אשר מנעו מיצוי אופטימלי של העוצמה, ובהם: כשל תפקודי במערכות הפיקוד והשליטה. וממנה - כשל בשילוב נאות בין לוחמי היבשה לחיל האוויר, מכשלת השילוב הבין-חילי (שריון, חי"ר, ארטילריה וכדומה), חוסר מהותי במודיעין טקטי, וכשל מערכות התמך למגוונן. אלא שצוערי ג'וערה דאז (והפעם כמפקדי צה"ל) נמנעו מהפקת הלקחים הללו, ובהנצחתם גרמו - בלי דעת - לקיזוז משמעותי בפוטנציאל הכוח שעמד לרשותם.

• בכל שנות שליטתו ועד פרוץ המלחמה, התמקד הצבא בהכנותיו אך ורק ל"העתקת הלחימה לשטח האויב". ובמקביל נמנע באדיקות מהכנתם של שטחי סיני להגנה. מה שמנע תכנון ותוכניות, וממילא הצורך בתרגול הגייסות וסיורי מפקדים. מנגד, נצפו הכנות המצרים לצליחת התעלה. וכהשלמה ל"יכולתו של האויב ולכוונותיו", באה הצהרתו של נשיא מצרים על החלטתו לצאת (תוך שנה) למלחמה מוגבלת - "כדי להפשיר את הקיפאון המדיני לעת ההיא". משמע: כי בהתעלמותם מהכנת הצבא בתואם לכוונות ויכולת האויב, נוצק המסד להפתעת צה"ל, כולו מעשה ידי הפיקוד הבכיר להתבייש.

• בדיון שהתקיים בלשכת ראש הממשלה נדחתה דרישתם של דדו (הרמטכ"ל) ובני פלד (מפקד חיל האוויר) ז"ל למכה מקדימה, בהעמדת השיקול המדיני כראש וכעיקר. והרי אלמלא היה דדו האמיץ והישר, מכיר ומעריך נכונה את הפגע שנוצר בעקבות השכחה להתכונן להגנה, היה מן הסתם מציג (כנדרש ממפקד הצבא) לגולדה מאיר ז"ל, את מחירי העתק בדמים ובדם אותם תשלם האומה בגין השארת היוזמה בידי האויב.

למרות אי-הנעימות, צריך להכיר בכך כי צה"ל שלפני, במהלך ואחרי המלחמה, נוהל באופן חובבני ובסתירה לעקרונות המלחמה. אך בד-בבד ולאור איכותם האישית, האומץ והנאמנות, צריך לתת דעת לכך שמפקדי צה"ל לדרגותיהם, בעצם הביאו לביטוי מדויק את מה שלמדו והוכשרו לו במסגרות האימונים למגוונן. מה שמצביע על מסגרות הלמידה, ההכשרה והאימונים כ"גורמי-על" לכאוס במלחמה הארורה ההיא.

מאחר שהממסד הצבאי והאזרחי, העדיף את פרשנותם ומסקנותיהם של חברי ועדת אגרנט - נעלמה סוגיית ההכשרות, הנהלים והאימונים כלא הייתה. מסד איתן ומרגיז להנצחתם של אותם כשלים במלחמות שלאחריה. ופגע רע בכבודם של הלוחמים - אשר במותם בקרבות, הורישו לנו כציווי - ללמוד את לקחי נפילתם, כדי לשמר את החיים.