לאלוף
יואב גלנט יש מרבית הניסיון והכישורים הנדרשים כדי להיות רמטכ"ל מוצלח, מלבד מתחום חשוב אחד. בדומה לקודמיו, גלנט הפגין הבנה מועטה ביותר של המסגור הפוליטי, המשפטי והמוסרי שמלווה ועוטף את הלוחמה במאה ה-21 - ובמקרים רבים אף קובע את תוצאתה.
הממד הזה השפיע בצורה קשה על יכולת צה"ל להגן על אוכלוסיית ישראל מפני התקפות זה יותר מעשור. לאורך רוב התקופה הזאת לא השכילו בכירי צה"ל ומשרד הביטחון להבין את הבעיות, אלא רק זמן רב לאחר שהנזק כבר נוצר.
ההתנגשויות הפלשתיניות האלימות ברצועת עזה בסוף ספטמבר 2000, שבוימו בעיקר בעבור ההשפעה התקשורתית והפוליטית, כללו את מה שעכשיו מוכר לרבים כ"מותו" המבוים של מוחמד א-דורה בזרועות אביו. התמונות (המכונות "פליווד" על-ידי פרופ' ריצ'רד לנדס) שצולמו בידי צוות צלמים פלשתינים שעבדו בשביל ערוץ France 2 הצרפתי הופצו מיד ברחבי העולם. ארגונים לא-ממשלתיים רבי עוצמה, דוגמת Human Rights Watch, 'אמנסטי' ושותפיהם המקומיים כגון 'בצלם', הובילו קמפיינים שקריים שגינו את צה"ל על הריגת הילד.
דפוס זה של האשמות שקריות בנוגע להרג אזרחים שהוצבו באופן מכוון באזור סכנה חזר במיתוס הטבח בג'נין במהלך מבצע חומת מגן (2002), במלחמת לבנון השנייה (2006), ב'
עופרת יצוקה' (2008/9), בפרשת המשט (2010) ובמקרים רבים נוספים. בכל אחד מהמקרים, צה"ל - שלא היה מוכן - הגיב באִטיות ובחוסר יעילות לתמונות הדרמטיות של סבלם של אזרחים, שלוו בהאשמות שיטתיות בעברות מוסריות ומשפטיות. עשר שנים לאחר א-דורה, הצבא הישראלי עדיין לא פיתח אסטרטגיית-נגד רצינית.
יואב גלנט חווה את האירועים הללו במהלך הקריירה שלו בצה"ל, ובעוצמה הרבה ביותר בתור הקצין האחראי על התכנון והפיקוד על מבצע 'עופרת יצוקה'. המבצע נחל הצלחה גדולה מבחינה צבאית, ועצר את ירי הרקטות היומיומי של חמאס עם מספר אבדות נמוך מאוד באופן יחסי.
אבל גלנט, כמו קצינים בכירים אחרים בצה"ל בעשור האחרון, לא פיתח אסטרטגיה מוצלחת כדי לנצח בממדים המוסריים והמשפטיים של המלחמה הזאת. מאות דוחות שהאשימו את ישראל בהפרות רבות של זכויות אדם ושל המשפט הבינלאומי הופצו במהלך המלחמה ונאגדו כולם בדוח גולדסטון, וזה קרא לפתיחת הליכים משפטיים נגד בכירי הצבא והממשלה באשמת
פשעי מלחמה. יותר משנתיים אחרי המלחמה, צה"ל וממשלת ישראל עדיין עוסקים בהדיפת הטענות האלה. במקרים המעטים שבהם היה בסיס לטענות, הוגשו כתבי אישום באיחור רב.
לו הבינו גלנט וקציני צה"ל, כולל הרמטכ"ל
גבי אשכנזי, את שדה הקרב המשפטי והפוליטי לפני תחילת המלחמה, הם לא היו מונעים מכל העיתונאים המקצועיים לדווח מעזה. צעד זה הותיר את הדיווחים בידי אל-ג'זירה ובידי עיתונאים עצמאיים תחת שליטת חמאס, והללו ניפחו את הדיווחים על מספר ההרוגים ואת ההאשמות הנלוות על פשעי מלחמה.
באופן דומה, צה"ל היה צריך להגביל את השימוש באמצעי לחימה שיוצרים מראית של שימוש לא מידתי בכוח, דוגמת הזרחן הלבן. המבצע בעזה לא חרג מגבולות המשפט הבינלאומי, אבל בדומה למקרה א-דורה, התמונות בתקשורת וה"עדויות" המסולפות, בהובלת מחלקת המזרח התיכון של Human Rights Watch, גרמו לנזק בלתי הפיך בשדה הקרב הפוליטי.
במערכה חדשה זו, תפקיד דובר צה"ל צריך להשתנות לחלוטין - מהערת אגב לחלק אינטגרלי משדה הקרב המסוגל לנצח את אוגדות הארגונים האנטי-ישראלים בפייסבוק, בוויקיפדיה ובטוויטר. כרמטכ"ל, גלנט יצטרך לשנות את סדרי העדיפויות המודיעיניים ולפתח את האסטרטגיות והטקטיקות הצבאיות המתאימות למציאות החדשה. האתגר הזה חשוב ומורכב כמו האתגרים העומדים לפניו מצד אירן, חמאס וחיזבאללה.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
