אל-עראקיב - עקירה או הכרה

ביום רביעי (13.10.10), נהרס בידי פקחי מנהל מקרקעי ישראל ומאות שוטרים הכפר הבדואי אל-עראקיב - זו הפעם השישית!

הכפר אל-עראקיב שוכן בין רהט לבאר-שבע. בני שבט אל-טורי חיים במקום זה מאות שנים, הם בעלי האדמות, והם רעו בהן ועיבדו אותן דורות רבים. בתחילת שנות החמישים פינה צה"ל את בני השבט, בהבטחה שמדובר רק ב"פינוי זמני". הזמני עודנו מתמשך, והאדמות נותרו שוממות וריקות. רוב התושבים התיישבו זמנית בכפר חורה. בתחילת העשור חזרו בני השבט לאדמתם באל-עראקיב, ובנו מחדש את כפרם. בבירור משפטי הפסידו הבדואים. הקרן הקיימת לישראל החלה לייער את האזור, ב"יער השגרירים". ימים ספורים לפני חודש הרמדאן הגיעו כאלפיים שוטרים ופקחי מנהל אל הכפר, והרסו אותו עד היסוד. התושבים חזרו והקימו את הכפר. המשטרה והמנהל חזרו והרסו, תושבי הכפר - בעזרת מתנדבים יהודים מהאזור - חזרו והקימו אותו, וחוזר חלילה. שלשום, לאחר ההריסה השישית, הצהיר מוכתר אל-עראקיב, שייח' סייח' אל-טורי, שתושבי הכפר נחושים בדעתם להיאחז במקום עד עולם ויחזרו ויבנו את המקום. השייח' קרא לממשלה להניח לתושבי הכפר לחיות על אדמתם בשקט, בשכנות טובה עם התושבים היהודים באזור.

בהריסת הכפר הפעם הוכתה במקום חיה נח, יושבת-ראש "פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי", ונעצרה. חיה (הכותבת במגזין "על צד שמאל") פשעה פעמיים: כאשר ביקש קצין משטרה במקום לעכב אותה לחקירה, חיה ביקשה להתפנות בעזרת שוטרות שנכחו במקום - ואז היכו אותה השוטרים וגררו אותה בכוח על האדמה. כאשר ביקשה חיה מהשוטרים להראות לתושבים את צו ההריסה - היא עוכבה לחקירה במשטרת רהט. שם הבהיר קצין משטרה: "לפעמים מכות עוזרות". בינתיים שוחררה חיה "בתנאים מגבילים".

ההרס הפעם נערך שלושה ימים לאחר שבכינוס ועידת הקק"ל באטלנטה, בארה"ב, דרשו ארגונים יהודים-אמריקנים מצירי הוועידה לחדול משיתוף פעולה עם ממשלת ישראל בנישול וגירוש הבדואים בנגב מאדמתם, והגישו מכתב בחתימת עשרות ארגונים מישראל ומארה"ב ובחתימת מאות ישראלים מכל שדרות הציבור (גילוי נאות: גם אני ביניהם).

ההריסה החוזרת ונשנית של אל-עראקיב מזכירה לי את סיפורה של ביריה, שליד לצפת. בשנת 1945, במסגרת בהקמת ישובים בגליל בידי הפלמ"ח, הוקמה ביריה. ב-1946 עצרו הבריטים את תושבי ביריה ואסרו על מגורים בה. אלפי בני נוער ומתיישבים נענו לקריאת "ההגנה" ועלו לביריה בי"א באדר ב' תש"ו (14.3.1946). הבריטים פינו אותם בכוח והרסו שוב את היישוב, היהודים חזרו, ולאחר מספר מחזורי עלייה-הריסה, הסכימו הבריטים לאפשר לעשרים יהודים לגור במקום. האירוע נתפס כניצחון גדול של היישוב בארץ. לאחר הקמת המדינה הוקם בסמוך מושב ביריה, וב-1971 הוקם מוזיאון "מצודת ביריה".

תושבי אל-עראקיב לא הצליחו להוכיח משפטית את בעלותם על הקרקע. על חלקה סמוכה ממשיך להתנהל משפט תקדימי בידי נורי אל-עוקבי, ותוצאותיו עשויים לשנות גם את דין אל-עראקיב. אך המנהל והמשטרה אינם ממתינים, כמובן.

לאחרונה התרחשו שלושה תקדימים חיוביים:

• דו"ח ועדת החקירה בנושא הבדואים, בראשות השופט גולדברג, המליץ להלבין כפרים בלתי חוקיים שאינם מפריעים ליישובים יהודים ולמחנות צבא. אז מדוע את אל-עראקיב חוזרים והורסים בנחישות מצמררת?

• אושרה התוכנית המטרופולינית לבאר-שבע, שהכירה בארבעה כפרים בדואים שהיו במעמד אל-עראקיב - "לא חוקיים", ונהרסו שוב ושוב: עתיר, אל-ג'רא, רחמה וסעווה. כפרים אלה הולבנו - מדוע את אל-עראקיב חוזרים והורסים בנחישות מצמררת?

• אושר חוק חוות הבודדים, ושישים חוות משפחתיות יהודיות בנגב וחווה אחת בדואית - הולבנו. מדוע את אל-עראקיב חוזרים והורסים בנחישות מצמררת?

כמי שחי בנגב, אני יכול להעיד על המתחים ביחסי היהודים והבדואים באזור. מאתיים אלף הבדואים שבנגב לא ייעלמו, ורובם רוצים להמשיך לחיות באדמותיהם. האם לא הגיע הזמן להמיר את השימוש בדחפור, באלה ובעקירה - בהפעלת שכל ישר, בהלבנה ובהכרה?