בשערי עזה

כאשר הגיע ערפאת לשטחים, לשערי עזה, בתחילת 1994, מצא מולו הנהגת 'פנים' מקומית שצמחה בשנות האינתיפאדה הראשונה ושתבעה את חלקה בהנהגה הלאומית.

הנהגת 'פנים', שהתחרתה בהנהגת 'החוץ', זו שנדדה עם ערפאת בעולם עשרות שנים ופיתחה תלות מוחלטת בו.

יאסר ערפאת, שהנהגת ה'פנים' אתגרה את מנהיגותו, נהג בשיטתו המוכרת מתמיד - הפרד ומשול, ומינה את בכירי הנהגת ה'פנים' למשרות מתחרות שבה יפצלו את כוחם הפוליטי במאבק איש נגד רעהו: חוסיין א שייח ומרואן ברגותי, המזכ"לים המקבילים של הפת"ח ביהודה ושומרון; ג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן המפקדים האזוריים המקבילים של הביטחון המסכל, הם דוגמאות מובהקות למנהיגי 'פנים' רבי השפעה, שיחסם לסכסוך עם ישראל דומה למדי, שתומרנו בידי ערפאת להיאבק איש ברעהו במקום להשפיע במאוחד על דרכו של ערפאת.

לביצור מעמדו האישי יצר ערפאת בכוונת מכוון אנרכיה שלטונית מרובת מנגנוני ביטחון, משטרה ומודיעין ללא תחומי סמכות וללא הגדרת אחריות, כשכל הקצוות ומקור הסמכות מרוכזים כולם אצלו.

יתר על כן, בפרוץ אינתיפאדת אל אקצה בספטמבר 2000, העמיק ערפאת את התסבוכת. הרשות שיחררה מאות אסירי חמאס וג'יהאד שהצטרפו בהתלהבות למאבק בישראל אבל לא קיבלו את המרות הפוליטית של הרשות הפלשתינית. ערפאת הקים ומימן גופים תחת מרותו האישית בלבד, שאינם כפופים למוסדות התנועה או הרשות כדוגמת 'חללי אל אקצה'.

אם לא די באנרכיה מיוזמתו והתנהלותו של ערפאת עצמו, העמיקה האינתיפאדה המתמשכת את השפעותיה ההרסניות על כל מרות פלשתינית מרכזית שהיא. ישראל ריסקה, אולי בלית ברירה, את מנגנוני הכוח של הרשות ומה שנותר מהם. אירן, באמצעות החיזבאללה, ניצלה את המצוקה הכלכלית הקשה וחדרה בעוצמה למארג הטרור הפלשתיני עד שהיא מפעילה את הטרור הפלשתיני ביהודה ושומרון לצרכיה, גם בניגוד לאינטרס הפלשתיני הלאומי וכנופיות פשע מקומיות ורבות עוצמה השתלטו על חיי היום יום בחברה הפלשתינית.

הכל מעורב אחד בשני. השוטר הפלשתיני הוא גם פעיל הפת"ח המופעל בכסף אירני. הוא מבצע פיגוע בשם החמאס במטען שהוכן על-ידי קצין המודיעין הכללי של תאופיק טיראווי, היושב במוקטעה ברמאללה, והוברח על-ידי בן דוד של אחד המעורבים, גנב רכב, ליעדו. אנרכיה במלוא משמעותה, כל דאלים גבר עם או בלי ממשלת אבו מאזן/אבו עלא חסרת הערך והמשמעות.

למעשה התמיד ערפאת ככל יכולתו בשימור האנרכיה ומנע בהתמדה עקבית, גם נוכח לחץ בין לאומי חזק, לרכז את מנגנוני הביטחון המרובים תחת גג אחד ומרות אחת. הגיעו הדברים עד כדי כך שבישיבת המועצה המהפכנית של הפת"ח ברמאללה ב 26/02/2004, כאשר מנהיגי הפת"ח דרשו ממנו להילחם באנרכיה הפושה ברחובות ולפרק את 'גדודי חללי אל אקצה', שזה זמן סרים למרות אירנית, השליכו הוא והגנרל נאצר יוסף חפצים איש על רעהו תוך חרפות וגידופים.

כנראה שערפאת רואה באנרכיה יתרונות במאבק בישראל. אי אפשר כמעט לנצח את האינתיפאדה מפני שאין לה הנהגה פוליטית ברורה. רק השתלטות מחודשת על השטחים, נטילת אחריות לשיטור ולחיי היום יום הפלשתינים ונקיטת אמצעים העומדים בסתירה מוחלטת לאופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל יכולים לסייע בצמצום האנרכיה הפלשתינית. לסייע אך לא להדביר אותה.

האנרכיה מבטיחה את המשך המאבק לעוד תקופה גם במקרה של סילוק ערפאת. האנדרלמוסיה מאפשרת לערפאת להתנער מאחריות לטרור, אפילו לגנותו, ובמקביל להאשים את ישראל בריסוק מנגנוני הרשות שאיתם אפשר היה להילחם באנרכיה. זאת למרות שבמידה רבה המנגנונים האלה היו כלי מרכזי ביצירת האנרכיה הפלשתינית.

המעורבות האירנית מאפשרת להמשיך ולממן את הטרור גם כאשר מקורות המימון האחרים לטרור נחסמים.

אפשר לכן לכנות את האסטרטגיה של ערפאת - 'אנרכיה עד ניצחון'. מטרתה - שאיבת ישראל לתוך השטח הפלשתיני באמצעות אנרכיה ואינתיפאדה מתמשכת עד כדי טשטוש גבולות, אובדן זהותה הלאומית, איכותה הדמוקרטית והלגיטימיות של ישראל בעמים. עד אובדנה המלא.

ההתכנסות החד צדדית לגבולותיה של מדינה יהודית דמוקרטית היא המענה הטוב ביותר לגישה האנרכית הפלשתינית וצל ההינתקות כבר מרחף על שערי עזה.

בדברים רבים שונה עזה מיהודה ושומרון. יש מידה של זלזול ואפילו עוינות בין שתי קבוצות האוכלוסייה. גירוש מחבלים מהגדה לעזה הוא עונש חמור למחבלים ואינו דומה לגירוש מרעננה לאילת, למשל. ברחבי יהודה ושומרון היחס לעזתים, בייחוד ליוצאי מחנות הפליטים, משפיל ביותר.

בגלל הנתק הגאוגרפי בין עזה ליו"ש התפתחה בעזה הנהגה מקומית שאינה תלויה ולא רוצה להיות תלויה בהנהגה בגדה או בהנהגת 'החוץ' של יאסר ערפאת.

ישראל לא שולטת צבאית בכל הרצועה. באופן יחסי גם שלד ההנהגה של הארגונים השונים וגם המנגנונים הפלשתינים עדיין קיימים. לגבי מידת תפקודם - השאלה פתוחה.

עזה קשורה למצרים, בעוד הגדה מפתחת יחסי גומלין עם ירדן. עזה תלויה לחלוטין בכל בישראל, בעוד הגדה המערבית תלויה גם בירדן ולא רק בישראל. כמובן שצפיפות האוכלוסין בעזה יוצרת דינמיקה חברתית שונה מאשר בשאר שטחי יו"ש. דינמיקה שבה יש יתרון לדת ולחמאס.

לכן, בצל ההינתקות הישראלית, מתנהל כעת בעזה מאבק רב צדדי שישפיע על עתיד יחסי ישראל עם הפלשתינים ועל עתידם הם יותר מכל שאר אירועי האינתיפאדה עד כה.

בחברה הפלשתינית נערכים גורמי הכוח לשליטה ברצועה:

א. החמאס בהנהגת השייח אחמד יאסין שמטרתו, כנראה, לרכוש זכות וטו על ההחלטות הלאומיות הפלשתיניות ולנהל מדינה בתוך מדינה, כדוגמת החיזבאללה בלבנון, מבלי לשאת באחריות בין לאומית ומשמעותה.

ב. מנגנוני הביטחון הערפאתיים בהנהגת מפקד המשטרה ראזי ג'יבאלי ומפקד 'המודיעין הצבאי' מוסה ערפאת, שניהם לא עזתים במקורם ומייצגים מובהקים של הנהגת 'החוץ' והקו הערפאתי של 'אנרכיה עד הנצחון'.

ג. מנגנון 'המודיעין המסכל' בפיקוד העזתים ראשיד אבו שבכ ופטרונו הפוליטי מוחמד דחלאן. לרשותם גם 'משטרה מיוחדת' שהקים מוחמד דחלאן בימי ממשלת אבו מאזן. מטרתם גיבוש הנהגה מקומית, חילונית, נושאת במעמד ואחריות בין לאומית לנעשה בעזה בפרט וברשות בכלל. שותפה בהנהגה הלאומית הכלל פלשתינית במעמד כעין אוטונומי שאינו תלוי בערפאת או במי מהנהגת 'החוץ' או הנהגת יו"ש.

ד. 'הוועדות העממיות' בראשות יאסר סמהדנה מרפיח, כנופיות המבצעות טרור ופשיעה רגילה. הקבוצה שולטת על מנהרות רפיח ועל מנופול הברחת הנשק לעזה לכל המרבה במחיר. קבוצה זו שהיא אדירת כוח, כבר סיכלה בעבר ניסיונות להשתלט על מנהרות רפיח של גורמים אחרים ברשות. היא משמשת כמטרה לכל שאר גורמי הכוח ויש לה כמובן עניין באנרכיה שתמשיך, אינשאללה, לעולם.

כמובן שכל הקבוצות רוצות להרוויח כמה שיותר מיציאת ישראל, למכור כמה שיותר נשק, להשתלט על הרחוב, לנכס לעצמם את ההישג, כביכול, ולהיערך ליום שאחרי. במאבק זו כבר נעשה שימוש ראשוני בכוח. ב 01/03/2004 חיסלו אלמונים את חליל אל זאבן, תומך ערפאת מובהק עם קשרים לאירן. ב=04/02/2004 פרצו אלמונים למשרדו של ראזי ג'באלי במשטרת עזה, הרגו שוטר והיכו את ראזי ג'יבאלי עצמו, גם הוא תומך ערפאת מובהק.

ניכר אמנם שהצדדים נרתעים ממלחמת אחים (פיתנה) אבל המאבק עלול לצאת משליטה, כולם מתכוננים, המתח באוויר, ובכל, כמובן, אשמה ישראל.

למעשה לכל מה שיקרה יש השפעה מרחיקת לכת על החברה הפלשתינית בעתיד. קצב וצורת היציאה של צה"ל, מידת האלימות שתתלווה ליציאה ומה שנשאיר מאחרינו. המידה שבה יפעילו הפלגים הפלשתינים כוח או הידברות אחד כלפי השני. ההכרעות וההסכמות שיגבשו ושיכריעו האם בכלל תהיה רשות פלשתינית מרכזית אחת או שמא ברית של שתי אוטונומיות החיות במתח ביניהם ומתנהלות בנפרד. האם התלות המוחלטת בישראל תצמיח הנהגה פרגמטית בעזה השואפת להסדרי ביניים עם ישראל, אולי אפילו בלי תיאום והסכמת הרשות ברמאללה, המאפשרים קיום ושגשוג בעזה.

בשערי עזה מתנהל כעת מאבק מכריע, לא רק על עתיד 'ההינתקות' הישראלית מעזה ובכלל אלא, בעיקר, על אופייה העתידי של הרשות הפלשתינית כיחידה מדינית וכלכלית אחת. מאבק שתוצאותיו מי ידע.

אסור לישראל להתפתות ולהתערב במאבק לטובת מי שיותר נוח לנו. התמיכה הישראלית, גם החשאית, היא חרב פיפיות ומעמיקה את האנרכיה לשביעות רצונו של ערפאת. אפילו החמאס בעזה כנושא באחריות, ככל גוף פוליטי בעולם מאז ומתמיד, יתנהג אחרת במרומי האחריות מאשר בשולי האופוזיציה וכבר היו דברים מעולם.

אסור לישראל להתנות או לתלות את מהלכיה בחברה הפלשתינית ותגובותיה. איש אינו יכול לדעת באמת מה ניצרב בתודעה הפלשתינית בשפע התהליכים והמצוקות שהם עוברים בשנים האחרונות.

תוצאות המאבק בשערי עזה, כמו העתיד, לא ניתנות אפילו להערכה. לא ברור בכלל אם יש היום מרות כל שהיא בחברה הפלשתינית, מתי תהיה בעתיד, מה תוקפה והשפעתה ולאיזה כיוון מתנהלת החברה בעזה ובשטחי יו"ש. למעשה כל תלות או התניה דנה את ישראל להיסחף ברוח ללא כיוון מוגדר, כחזונו של ערפאת.

בשערי עזה מתנהל היום מאבק גורלי על עתיד החברה הפלשתינית, עתיד הסכסוך ועתידנו בישראל. איש אינו יודע את תוצאותיו אבל אנחנו אמורים לדעת את המטרה שלנו: 'מדינה יהודית דמוקרטית' ולא לתלות אותה באין סוף הנעלמים של החברה הפלשתינית.