"אוי לרשע ואוי לשכנו" - קבעו חז"ל, לאחר שחישבו ומצאו שראשי עדת קרח היו שכנים במחנה ישראל במדבר, וסופם הרי ידוע. בפרשת הפיכת סדום ועמורה אנו עדים למצב דומה, אך עם סיום שונה.
סדום הפכה לסמל לשחיתות, ולעיתים מצרפים אליה גם את עמורה. אלא שלמעשה היו שם חמש ערים: סדום, עמורה, אַדְמָה, צְבוֹיים, צוֹעַר. ארבע הראשונות הן שהושמדו, ואילו צוער שרדה. מדוע? כדי להבין זאת, עלינו לחזור ולבחון את שני האזכורים של עיר זו לפני הפיכת סדום.
בפעם הראשונה מוזכרת צוער כאשר התורה מספרת היכן התיישב לוט לאחר שנפרד מאברהם: "וישא לוט את עיניו וירא את כל כיכר הירדן, כי כולה משקה, לפני שַחֵת ה' את סדום ואת עמורה, כגן ה' כארץ מצרים, בואכה צוער". מפסוק זה ברור, כי צוער ישבה בקצה כיכר הירדן - האזור שמדרום לים המלח. אלא שעלינו לשאול את עצמנו, מדוע מוסרת לנו התורה פרט גיאוגרפי זה, שלכאורה אין לו כל חשיבות עבורנו. וכי מה משנה לנו היכן בדיוק התיישב לוט? התשובה תגיע בהמשך.
הפעם השנייה היא במלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה. באופן טבעי, צוער נלחמה לצד ארבע שכנותיה והובסה יחד איתן. אך כדאי שנשים לב לסדר בו מוזכרות הערים: סדום, עמורה, אַדְמָה, צְבוֹיים, צוֹעַר. פעמיים מופיע סדר זה, ובוודאי שאין הוא מקרי.
כאשר התורה מונה מספר פעמים את חמש בנותיו של צלפחד המבקשות ומקבלות ירושה בארץ, היא משנה את סדר שמותיהן - ללמדנו שכולן שוות. מכלל הן, נשמע לאו: מכאן, שאם הסדר נשמר בקפידה - הרי שהוא מייצג היררכיה. ולכן, ברור שצוער הייתה העיר הפחות חשובה באזור - מן הסתם הכי קטנה והכי ענייה. וכך מתברר לנו, שצוער לא רק ישבה מבחינה גיאוגרפית בשולי כיכר הירדן, אלא גם מבחינת מעמדה היא הייתה שולית.
כעת נגיע לפרשת הפיכת סדום. מן הפסוקים ברור לחלוטין, שגם צוער הייתה אמורה להישמד. כאשר המלאכים ממלטים את לוט ובנותיו, הם מורים להם להימלט אל ההר - כנראה לאזור הרי ערד. אלא שלוט הזקן והמבוהל מתחנן על נפשו: "ואנכי לא אוכל להימלט הָהָרה, פן תדבקַני הרעה וָמַתִּי". כלומר: הדרך ארוכה וקשה (תחשבו על העלייה כיום ברכב מים המלח לעבר ערד), לא אספיק להגיע למקום מבטחים, ומה שיקרה בסדום עלול לפגוע גם בנו.
לוט ממשיך: "הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מִצְעָר, אִמָלְטָה נא שמה, הלא מִצְעָר היא וּתְחי נפשי". למה כוונתו? על פניו נראה, שלוט אומר למלאכים: העיר הסמוכה קטנה, אפשר לוותר עליה ב"פרויקט" הרס הסביבה. אלא שגם לוט אמור לדעת, שהצדק האלוקי אינו נמדד בקילוגרמים ובקילומטרים, אלא בזכות וחובה. לכן, נראה שכוונתו היא: כמי שמתגורר כאן עשרות שנים, אני מעיד שהחטאים בעיר הזאת הרבה יותר קטנים מאשר בשכנותיה, ולכן אני מבקש שתוותרו לה - כדי שאני אנצל.
ואכן, המלאך משיב: "הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה, לבלתי הָפְכּי את העיר אשר דיברת. מהר הימלט שמה, כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה". ומיהי אותה עיר? - "על כן קרא שם העיר צוער". נעיר, שאין לתמוה על כך שכבר קודם לכן משתמשת התורה בשם "צוער". אין זו הפעם היחידה בה התורה מציינת מקום בשמו העתידי, זה שמוכר לקוראיה. כך למשל מציינת התורה, שאברהם רדף אחרי ארבעת המלכים עד דן - והרי המקום ייקרא כך בעוד דורות רבים, כאשר בני דן יתיישבו בו (אחרי זמנה של התורה עצמה, שכמובן צופה את העתיד).
לגופם של דברים, לכאורה לא ברור כיצד הרשה לעצמו המלאך לחרוג מהצו האלוקי להשמיד את חמש הערים. אין זאת, אלא שצוער אכן הייתה פחות גרועה מיתר הערים, וכעת ניתנה לה - בלא שאפילו תדע זאת - האפשרות להציל את עצמה.
כבר עמדנו בעבר על כך, שהרשעות בסדום ושכנותיה הייתה רשעות לשמה: פשוט כדי להציק. בין היתר אסור היה בסדום להכניס אורחים, ומוכרחים לומר שאת לוט הם קיבלו רק בשל עושרו. אך מה יקרה כעת, כאשר הפליט חסר-הכל והמטופל בשתי בנות יגיע לצוער? האם אנשי העיר יפתחו בפניו את דלתותיה? זהו המבחן וכך היא יכולה להינצל. לכן מדגיש המלאך, שלא יוכל לעשות דבר עד שלוט יגיע לצוער. אם יתנו לו להיכנס - תינצל העיר; ואם לאו - יהיה על לוט להמשיך במנוסתו ודינה של צוער ייחרץ.
כעת נבין מדוע מציינת התורה את מיקומה של צוער ואת חוסר חשיבותה במערך ערי כיכר הירדן. קרח, דתן ואבירם היו כולם רשעים באותה מידה, ולכן השתתפו יחדיו במרד נגד משה וגם נענשו יחדיו. עליהם ראוי לומר "אוי לרשע ואוי לשכנו". לא כן צוער. כעיר קטנה וחלשה, היא הייתה גרורה של סדום ועמורה - אך לא בלב שלם, לא מתוך אותה רשעות מוחלטת. ברגע בו מוכיחים תושבי העיר שהם יכולים להתנתק מההשפעה הסדומית ולגמול חסד עם עני הנאבק על חייו - ברגע זה הם זוכים להינצל.
