ירושלים של היהודים בימינו, כאשר מזכירים את השם ירושלים, תמיד עולות סוגיות פוליטיות. ירושלים היא שם נרדף בעיני רבים למחלוקת פוליטית ארוכת-שנים. במהלך מאות ואלפי דורות הייתה ירושלים מוקד פעילות פוליטית. היא היוותה ומהווה את טבורה של האמונה המונותיאיסטית ואת מרכז האנושות עלי אדמות.
כבר כאלף שנים לפני הספירה הנוצרית הייתה ירושלים לעיר מרכזית, בה הוקם שלטון מדיני יהודי ראשון תחת הנהגתו של דוד המלך, שאיחד את ממלכת ישראל ויהודה לכדי ממלכה אחת שלמה שבה ירושלים היוותה את מרכז המלוכה הישראלית דאז. דוד הניח את אבן הפינה לבית המקדש, ובנו שלמה בנה את בית המקדש הראשון, ולאחר פילוג הממלכה המאוחדת הייתה העיר לבירת ממלכת יהודה.
כאשר עלה מלך בבל, נבוכדנצר השני, על העיר והטיל מצור על חומותיה, עמדה עיר האלוהים בפני חורבן ראשון והיהודים בפני חורבן מקדשם ושלטונם העצמאי ובפני גלות קשה. במהלך גלות בבל לא חדל העם היהודי לשאת תפילותיו לשיבתו לציון ולעיר בה כונן את שלטונו המדיני והרוחני הראשון בתולדותיו. וכן לאחר נפילת ממלכת בבל בידי המלך כורש הורשו יהודים לשוב לארצם ולעירם ירושלים על בסיס
"הצהרת כורש" הידועה, וחזרת היהודים לארצם כונתה בשם
"שיבת ציון". כך, בהדרגה, שבו ועלו היהודים לארץ אבותיהם ולעיר הקודש שלהם, עד שיכולים היו שוב לכונן בה את שלטונם המדיני ולחדש ימיהם כקדם.
לאחר השיבה לארץ האבות הוקם בית המקדש השני והעיר היוותה מוקד מובהק של העם היהודי. במהלך השנים לא היו ירושלים, והיהודים עצמם, עצמאיים ונאלצו לסבול את עולם של שליטים זרים ששלטו באזור. רק בתקופת בית חשמונאי הצליחו היהודים לשבור את 'עול הגויים' בארץ אבותיהם ולהעמיד שלטון עצמאי. אך גם זה לא החזיק זמן רב וניסיונות רבים של הרומאים לדכא את היהודים לא חדלו לרגע. תקופת בית שני הסתיימה לאחר כשלון המרד היהודי הגדול ברומאים. נפילת המצודות 'מצדה' בדרום ויודפת בצפון וכן חורבן ירושלים, טבורה של האומה היהודית, סימלו את תחילת הגלות היהודית והסבל הרב שנאלצו היהודים לסבול, סבל שהושלם לאחר מרד בר-כוכבא ב-136 לספירה הנוצרית.
כך החלה לה גלות של קרוב לאלפיים שנים. גלות קשה ביותר של העם היהודי. דורות על דורות לא חדלו להתפלל ולהאמין כי עוד יבוא היום וישובו לארצם - 'במהרה בימינו, לשנה הבאה בירושלים', כך אבותינו קיוו עד אחרית חייהם המרים בנכר.
הסקירה הקצרה הזו על הקשר עתיק היומין של העם היהודי לעיר קודשו לא מספיקה בכדי להבין את מידת הזיקה של היהודים לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט. הדבר אינו קשור רק באירועים ההיסטוריים שעברו על העם במרוצת הדורות, אלא הוא גם שילוב של אמונה עתיקת יומין האומרת
"כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים". אותה מימרה השגורה בפי אבותינו ובפינו אנו, היא המימרה שעברה מדור לדור בעקשנות, באמונה אמיתית ונחושה.
העם היהודי אינו עם רגיל, אינו עם ככל העמים, כי הוא העם אשר נושא את הבשורה לאנושות כולה. ירושלים היא עירו של העם הזה, ירושלים היא עיר הבשורה של העם היהודי, ולכן לאחר שחרור העיר העתיקה ב-1967, דאג העם היהודי לכבד ולשמור על חופש הפולחן של שלוש הדתות אשר ירושלים קרובה לליבן. כי יודע הוא מהו דיכוי, כי הוא זוכר את תלאות עמו בחלוף הדורות בידי עמים חסרי מצפון ששכחו מה כוחו של עם נחוש וחדור אמונה כמו העם היהודי. עד שנת שחרור העיר, עד 1967, הייתה העיר נתונה במצור ואימה, וחיים של ממש לא התקיימו בה.
והנה היום מדברים על חלוקת העיר, מדברים כי השלום 'תלוי בדבר' ודיבורים אלו רק מוכיחים כי עמי העולם עדיין לא הבינו והשכילו כי ירושלים היא עיר קודשו של העם היהודי מדורי דורות, וחושבים כי השלום יגיע רק כאשר תחולק העיר לרשות שני עמים. ההיסטוריה, כפי שנסקרה לעיל, מוכיחה כי אין דבר כזה "ירושלים מפוצלת", היא מוכיחה כי רק ירושלים מאוחדת ושלמה, רק היא יכולה להביא את השלום; ורק העם המבין זאת ויודע לנהוג בסובלנות כלפי הדתות והעמים האחרים, יכול להיות הריבון בעיר זו, והרי שזה העם היהודי, שירושלים מהווה בירתו כבר אלפי שנים.
15 שנים לרצח רבין בימים אלו של חשוון-נובמבר, בהם אנו מציינים חמש-עשרה שנים להירצחו של ראש ממשלת ישראל
יצחק רבין ז"ל, גורמים פוליטיים אינטרסנטיים עושים שימוש בדמותו של רבין ובמאבקו למען השגת הסדר מדיני עם הפלשתינים שימוש בוטה וחסר מעצורים.
לא רק השימוש הבוטה שלהם בדמותו של רבין, אלא גם השימוש במוצאו הפוליטי של הרוצח הנתעב נעשה ללא הבחנה כדי להכפיש ציבור פוליטי שלם. במקום להתמקד במאחד ביום הנורא הזה, במקום להדגיש את חשיבותה של הדמוקרטיה הישראלית ואת אחדותו של עם ישראל על כל מגזריו החברתיים והפוליטיים, מעדיפים גורמים אינטרסנטיים אלו להתמקד דווקא בפירוד, בפילוג העם בישראל.
היבט נוסף לשימוש חסר הפרופורציות בדמותו של רבין נעשה על-ידי גורמים אלו כאשר הם מדברים על מורשתו. הם מעדיפים תמיד לציין את מאבקו למען הסדר מדיני עם הפלשתינים, מפריחים סיסמאות של 'שלום' לאוויר ומזניחים בצד את כל השאר. בעצם, מזניחים את העיקר במשנתו של רבין. החזון של רבין להסדר מדיני לא היה כפי שמציירים אותו הגורמים האינטרסנטיים הללו כלל וכלל. חזונו להסדר מדיני התבסס בראש ובראשונה על שני עקרונות חשובים בסיסיים של הציונות:
1. זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וחיים בביטחון במדינתו העצמאית.
2. זכותו של העם היהודי לריבונות מלאה על בירתו מזה אלפי שנים - היא ירושלים.
את שני אלו מעדיפים גורמים שונים בעלי אינטרס פוליטי להשאיר בצל, על-אף שאלו היוו את הבסיס למאבקו של רבין להשגת הסדר מדיני עם הפלשתינים.
כפי שגורמים קיצוניים מן השמאל עושים שימוש ציני בזכרו של רבין ואינם נאמנים באמת לכלל משנתו, כך עדים אנו לתופעה מבישה מקרב הקיצוניות מן הצד הפוליטי השני. גורמים קיצוניים אלו טוענים כי "אין דבר כזה משנתו של רבין" וכי "זו המצאה של השמאל".
מצער הדבר כי גם לאחר הרצח המתועב לא השכילו גורמים מסוימים בימין להפנים את הלקחים ולעשות חשבון-נפש נוקב עם עצמם ודרכם. אולי מפני שדווקא דרכם זו נראית בעיניהם כלגיטימית, הרי בקיצוניות אין אמצעי שאינו לגיטימי - "המטרה מקדשת את האמצעים", כידוע.
הן גורמים קיצוניים מן השמאל והן מן הימין, כולם כאחד מהווים סכנה חמורה לציונות ולדמוקרטיה. הם מהווים סכנה כיוון שאינם מוכנים לקבל את כללי המשחק הלגיטימיים והרציונאליים של מדינה יהודית ודמוקרטית. השמאל הקיצוני רואה, לכאורה, לנגד עיניו רק את המושג 'מדינה דמוקרטית'. והימין הקיצוני משמיט את ה'דמוקרטית' ומותיר את ה'יהודית'.
בשני הקטבים הללו קיימות קבוצות הסוואה, מי מסווה עצמה לדמוקרטית ומי לציונית או לשתיהן גם יחד, ובאמצעות הסוואה זו מפעילים מניפולציות רגשיות ופוליטיות על הציבור הישראלי בדרך לכינון חזונם ההרסני, המאיים על המפעל הציוני ומדינת ישראל היהודית-דמוקרטית.
קיצוניות ישנה בשני הצדדים, שניהם יחד הם מיעוט רעשני שמטיל קלון על אזרחי המדינה השפויים, שהם הקול הדומם של המדינה היהודית-דמוקרטית. בימים כמו אלו, של זיכרון הרצח הנורא של ראש ממשלה ישראלי, על הציבור השפוי במדינת ישראל להרים ראשו ולהיישיר מבט אל עבר המחנות הפוליטיים הקיצוניים ולא לתת להם להשתלט על סדר היום הציבורי.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
