אני חברת מרצ. לא יחד ולא לחוד - מרצ. התפקדתי לשעטנז המוזר של מפלגה שויתרה על שמה והווייתה למען איחוד פופוליסטי ואופורטוניסטי, שויתרה, עבורי ושלא מרצוני, על שמי והווייתי כמצביעה נאמנה וחברה נאמנה במרצ לאורך שנים, כדי לנסות ולוודא שהרוח החברתית המודרת ממפלגתי בשנים האחרונות - תושב לשם ע"י עמידתו של רן כהן בראש המפלגה הזו.
כדי להיות ישרה לחלוטין עם מילותי שלי, הרי שאין לי דבר וחצי דבר נגדך אישית או נגד יוזמת ז'נבה. אני עדיין ממיעוט תומכות אוסלו ורואה כמו רבים אחרים בשמאל הרדיקלי הישראלי, את הנסיגה המוחלטת לגבולות 67 והסכמים מדיניים על הפלשתינים, כמפתח מרכזי לנירמול חיינו כאן ותיקון המצב הכלכלי-חברתי.
אלא שהמצב הכלכלי-חברתי קיים והדרך עד למימוש חלום הנסיגה וההסכמים עוד ארוכה. מפלגה, שנוטשת במרווח הזה את יעודה החברתי - אין לה זכות קיום בעיני, גם אם אני חברה בה. הקשבתי לכן היטב לדבריך, ל"נאום הניצחון" שלך שהוקרן באמצעי התקשורת: זה לא מקרי ובהחלט כן סמלי, שהמילים הראשונות היו "מחנה השלום ניצח". מעצם בחירת המילים - הפסדנו. כי אין לנו רצון לנצח אלא לכונן מצב. את הטרמינולוגיות של הפסד וניצחון - טרמינולוגיה מובהקת של "משחק סכום אפס", ראוי שנשאיר לשימושו הבלעדי (והנפוץ מאוד) של הימין הלאומי והכלכלי, שכן המחיר שאנו משלמים עבורו הוא מחיר כבוד האדם וחירותו בחברה הישראלית והפלשתינית כאחת. המחיר הוא המצב החברתי-כלכלי עצמו. אתה - מי שנמנה על מנהיגי מחנה השלום - אסור לך בעיני לדבר על "ניצחון" כיעד. שמעתי אותך ונפל לי האסימון - הנה הסיבה מדוע לא הצלחנו עד כה. לא הבאנו שלום על עצמינו, על ארצינו, על בתינו, משפחותינו ועל היכולת שלנו כפרטים להתקיים בכבוד.
מרצ ההסטורית לא נטשה אף חזית וטיפלה בכולן באדיקות ולהט שווים - מהגנה על המוחלשים, דרך הוקעת השחיתות המוסרית והציבורית ועד לעמידה איתנה ויוזמות פרלמנטריות לסיומו של הכיבוש באשר הוא. אולם מרצ ההסטורית הפכה בשנים האחרונות לאוסף אקראי של א/נשים בעלי ובעלות שליחות אישית נפלאה אולם נעדרים חיבור ממשי ביניהם לרוח אחת חזקה. יש ביניהם חברתיים, יש העוסקים במצב המדיני-בטחוני, ולצערי עמד בראש המפלגה בשנים האחרונות אפילו ביטחוניסט - אדם שגאונותו אינה מוטלת בספק אולם שאינו ראוי - מתוקף עמדותיו הביטחוניסטיות לפרקים - לעמוד בראש מפלגה שהרציונל החברתי הבסיסי שלה נוגד את תפיסת העולם הביטחוניסטית, הישראלית והצבאית כל כך. אינו ראוי גם משום שבקונפליקט בין הומניזם לכח - לכח יש יתרון טקטי עצום שיוצר דרך מאוד מסויימת - זו שלשון הביטוי שלה הוא "מחנה השלום ניצח". אני מקווה כל כך שאתבדה ושאינך ממשיך את דרכו תוך שימוש במכבסת מילים אחרת משלו, לקדם את אותן גישות.
אני עוד לא עוזבת את "יחד" - כי אם אני רוצה להשפיע, הרי עדיף שאהיה זו שמקישה על קירות מבפנים ולא מבחוץ. אני רק רוצה להעמיד בפניך הגדרת יעדים, כנראה של 45% מחברי מרצ שבחרו ברן כהן:
1. המטרה העליונה היא כבוד האדם והאישה וחירותם;
2. הפעילות החברתית-כלכלית היא המפתח המרכזי לשיפור מצבם של אזרחי ואזרחיות המדינה;
3. פעילות מחנה השלום והסכם ז'נבה משרתים את כבוד האדם - בישראל ובשטחים - ולא להיפך.
היעד הוא אנחנו, כאינדבידואלים וכקבוצה. אני מצפה ממך להשפיע, כיו"ר מרצ-יחד, השפעה שתישמע בקול גדול על כל ההבטים הכלכליים הקשורים לשכבות המנושלות מנכסיהן וכבודן, לדאוג לתשתיות תעסוקה ותחבורה למקומות תעסוקה, לצאת להגנתם הפעילה של חלשים, נכים, משפחות חד-הוריות, תושבי ותושבות ישובי הפרזות ועיירות הפיתוח. אני מצפה ממך לזעוק את זעקת המופלים והמודרים על-רקע מיני, עדתי, סוציו-אקונומי או קבוצתי אחר. אני דורשת ממך לייצג אותי ואת עמדותי בקול גדול ולהשקיע את מיטב משאביך לפעילות לתוך מדינת ישראל, כי המשבר כאן לא יותיר לנו ממילא יכולת פרקטית, מוסרית ואנרגטית להתאגד למענו של השלום.
אנא דע שיש כמחצית מחברי מרצ-יחד שנמצאים שם כדי לוודא לאורך הדרך ולהכריע בקלפיות בעת הצורך, שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. כי חשוב לי ולנו שמרצ-יחד תשמש כמטיף בשער החברתי הרבה יותר משהטיפה עד כה ולא פחות מהשער המדיני-ביטחוני.
אני מסיימת לכן מציטוט מדבריו של רן כהן, שנאמרו היום: "התוצאה המאוזנת מוכיחה שבאמת אין דרך, אלא גם הצדק החברתי וגם השלום יהיו משולבים ביחד".
___________________
הכותבת היא עורכת משנה של
www.haderech.co.il 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
