רבין היה זייפן חינני. כשהוא דקלם את "שיר לשלום" בקול הבס העמוק שלו, היה בו יופי של חספוס. אני מדמה אותו בעיני רוחי משתתף בעצרת לזכרו ומדי פעם מעווה את שפתיו בחיוך הביישני שלו, מסמיק טיפה אדומה ממחמאה, או ממחוות גוף, פוכר אצבעותיו, אות וסימן למבוכה, ממתין בחוסר סבלנות לסיומה של העצרת.
נוער הנרות כבר כבה, דעכה גם האהבה. רובם ככולם טבעו בים קטנות. רמצים ממדורת השבט עודם מהבהבים את אורה הגחלילי, נותרו שרידי חום, אבל זה כבר לא זה.
כמדי שנה – עד שנה – גם במוצאי שבת יתקיים מופע "שרים בכיכר". יעלו ויבואו, בזה אחר זה, זמרים וזמרות ובפיהם שירים נוגים, שירים ענוגים, שירים נוגעים. נוער הנרות כבר בגר והאפיר טיפה. יש לו משפחה ומחויבויות. אחדים ממנו יפקדו, כמשוער, גם השנה את הכיכר ובידיהם יבערו נרות הנשמה, נשמת הנרצח. רובם יצפו במופע בטלוויזיה, בסלון ביתם. רובם כבר יושבים לבטח – איש על כורסתו.
שירים יפים ישירו הזמרים. מילים ומנגינות, זיכרונות וגעגועים. פעם בשנה מלחלח רבין את הדמעות שיבשו בערבות הבוכיות של חיינו.
לא זאת הייתה כוונת המכוונים. העצרת לזכר ראש הממשלה
יצחק רבין שנרצח לפני 15 שנה לא אמורה הייתה להפוך עם השנים למה שהיא הפכה להיות – פסטיבל זמר. מצטער. לא בשביל זה התכנסנו כאן. מצטער. אני איעדר.
אני אוהב שירים יפים - מי לא?! – אבל, סליחה, לא זה המקום. לא זה הזמן. יפה שזוכרים בכלל ויפה ומרגש שזוכרים בשירים, אבל ברבות השנים – רק 15? כבר 15? - התבלינים החליפו את אבות המזון. לא הזיכרון נותר עיקר, אלא השירים ויותר מהם – הזמרות והזמרים. הכוכבים.
השאלה והמחדל השנה, מתחדדת ההכרה, זו תהיה, אולי, השנה האחרונה, שבה תתקיים עצרת הזיכרון במתכונת ההמונית, בכיכר העיר הנושאת את שמו. דומה כי גם המושבעים שבמוקירי זכרו של רבין חשים אי-נוחות מהכינוס ההמוני, הפסטיבלי, שבו "שרים לרבין" - במירכאות ובלעדיהן - ושוב ושוב נשאלת, באומר ובשיר, השאלה, היכן יש עוד אנשים כמו האיש ההוא?
אכן, אין. לא יהיו. אבל לא את חד-פעמיותו של רבין האיש והמנהיג יש להעלות לראש תורן הזיכרון והלקחים, אלא את השאלה הנוקבת, אשר עד היום לא נמצאה עליה (ואולי טוב שכך) תשובה, האם עלול להישנות מצב, חלילה, שבו יירצח פעם נוספת ראש ממשלה או אישיות בכירה אחרת בישראל?
יותר מכל חשוב לזכור את מחדל האבטחה הנורא, השערורייתי, שאיפשר את שלוש יריות המוות בגבו של רבין. אכן – בכי מר, גם לא שירים יפים בכיכר, לא ישיבו, לא יחזירו לכאן. אפשר לשיר. טוב לשיר. יפה לשיר, אבל אנא, די. לא בפרהסיה. לא בכיכר העיר. אחרי 15 שנה אפשר להתפזר, חברות וחברים, ולהפסיק את פסטיבל שירי רבין.
הקהל מתבקש לעמוד לשירת 'התקווה'.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
