בסוף השבוע האחרון, הצטרפה ישראל למועדון המכובד של ונצואלה, קובה ו
קוריאה הצפונית. במשך שעתיים, שודרה בערוץ הראשון, ברשת ג' ובגלי צה"ל תעמולה שמאלנית גסה, שטיפת מוח בולשביקית בלתי-פוסקת, נגד הממשלה. בשום מדינה דמוקרטית, לא זוכה עצרת תעמולה של השמאל לזמן איכות רב כל כך על המסך. יאיר גרבוז ויונתן בן-ארצי הפליאו לעשות שימוש פוליטי בעצרת. זה גבל בהסתה למלחמת אזרחים ולהפלת השלטון.
מבחינה תודעתית, חזרו הימין והשמאל לשנת 1999. השמאל מסית נגד נתניהו, הימין מפורר במאבק על ג'בלאות ביו"ש, "אנשי הרוח והאמנים" (הכינוי הקומוניסטי למחלקה התרבותית במפלגה) מתריעים מפני הסכנה הנשקפת מהשלטון והממשל האמריקני בוחש בפוליטיקה הישראלית. לכולם ברור כי בפעם הבאה, האליטה כבר לא תקבל ניצחון של נתניהו בבחירות. בבחירות הקרבות, ניצחון של הימין כבר יעביר את השמאל הישראלי לאזור הדמדומים שבין פעילות חתרנית בוטה-אך-חוקית ובין בגידה ברורה במדינה.
העצרת האחרונה לזכר רבין מסמלת את הטרגדיה של השמאל הישראלי. 15 שנה אחרי, כשבתווך פיגועי השמדה מטורפים של הפלשתינים נגד יהודים, אינתיפאדה רצחנית ומסע מטורף של דה-לגיטימציה לישראל, השמאל עדיין מסרב להיפרד מתהליך אוסלו ומהרטוריקה שלו, וגם מהאחריות לתוצאותיו הרות האסון. 15 שנה אחרי, ממשיך השמאל לצלוב את נתניהו על-אף שנבואותיו באשר לטילים שייפלו על ישראל מעזה - נבואות שרבין המנוח בעצמו פטר כפרנויה - התאמתו. שוב מציירים את נתניהו, שעתה מזהיר מפני הטרור האיסלאמי והאימפריאליזם האיסלאמו-פשיסטי, כפרנואיד הזוי.
העצרת הזאת מוכיחה שוב עד כמה השמאל איננו כשיר לשוב לשלטון. השמאל הישראלי של נובמבר 2010 הוא אוטופי יותר, קיצוני יותר, אלים יותר. התמנון השמאלני, עם זרועות כמו '
הקרן החדשה לישראל', מופיע היום כגורם החותר תחת השלטון והלגיטימיות שלו. זו לא המורשת של ראש הממשלה שנרצח, שהתנגד למדינה פלשתינית, לביתור ירושלים, לשיבת הפליטים, לחזרה לגבולות 67' ולמושגים כמו "כיבוש". זו המורשת של שרידי מרצ והקומוניסטים.
העצרת שנערכה בכיכר על-שם ראש הממשלה שנרצח צריכה לתת אות אזהרה לימין מפני מה שעלול לקרות אם ימשיכו לתמרן, לסנדל, לחבל ולפגוע בהתנהלות התקינה של הממשלה, בראש ובראשונה של נתניהו. כבר היום יש בשמאל קולות שקוראים לאחד את הציבור הערבי מאחורי המפלגות הגדולות - קדימה, העבודה ומרצ - על-מנת להקים בבחירות הבאות גוש חוסם נוסח 1992: קדימה-עבודה-מרצ-ערבים. אלה קולות שנשמעים בתוך מפלגת האופוזיציה הראשית, קדימה. האלטרנטיבה הזאת היא ריאלית. די בכך שקדימה, העבודה ומרצ יזכו בבחירות הקרבות ב-51-50 מנדטים. את השאר יתנו המפלגות הערביות.
הגיעה השעה שהימין הישראלי, ובפרט הימין החדש והניאו-שמרני, יתארגן מחדש על-מנת לתת מענה למתרחש בצד השמאלי של המפה הפוליטית. העובדה שישראל היא כלכלה משגשגת כלל לא זוכה לביטוי בתקשורת. העובדה שקיימת בישראל מחתרת פוליטית ערבית שעושה כבשלה בכל עריה וכפריה פשוט איננה מוצפת לדיון הישראלי. העצרת בכיכר רבין היא אזהרה לימין: בהיעדר תנופה פוליטית ורעיונית מחודשת, בדומה לזו שמתרחשת בארה"ב אצל הרפובליקנים, עלולה ישראל למצוא את עצמה עם מיני-אובאמה - ממשלת הנשענת על קולות אנטי-ציוניים ופרו-פלשתינים המכוונים בשלט-רחוק מלשכת אבו-מאזן - שהנזק שייעשה על-ידה הוא כאין וכאפס בהשוואה לזה שנעשה על-ידי הצמד אובאמה וקלינטון.
העובדה שהשמאל הישראלי משתולל בפריים טיים בכיכר העיר ממחישה היטב כי יש פה מישהו שמפנטז על מלחמת אזרחים עם בריגאדות אדומות מהבית הלבן שיבואו לסייע לשמאל הנצור אל מול הפשיסטים שבשלטון. מי שחושב שזה ייגמר בכיכר העיר ובכמה נאומי טרוניה של ותיקי המועדון לתרבות מתקדמת, טועה. זה יכול להיגמר בקמפ דייויד נוסף הרוכב על אצבעות הח"כים הערבים ובטעות מדינית פטאלית שתעלה בחייהם של אלפי יהודים.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
