"לבד בברלין" זה כאן בישראל (ב')

הסופר הנס פאלאדה, בספר "לבד בברלין", מתאר לנו את ברלין הצועדת לעבר ימיה החשוכים. אני קורא את הספר המתאר ימים רחוקים במחצית הראשונה של המאה הקודמת. לצערי, אני חש שאני קורא על ימים המתקרבים מאוד לרחובותינו. כמו שם ואז, גם כאן ועכשיו, גלי "פטריוטיות" ו"נאמנות" ממאנים לראות כיצד אפלת "לבד בברלין" של הנס פאלאדה מתחילה בבית שלנו, בישראל, לצמצם את המרחב הדמוקרטי במטרה להשתית בו את אפלת "לבד בברלין".

תמונה מזוויעה מהספר "לבד בברלין", בה תובע צבאי מביא עדות מסייעת מאסיר, פושטת את כל המחלצות הספרותיות של אז ושם, ולובשת את פני המציאות של ישראל, מציאות ששמה שב"כ והתביעה בבית דין צבאי בישראל.

התמונה הקודרת של אסיר ב"לבד בברלין", שתמורת הבטחות להטבות במצבו, מוכן לתת כל עדות ששירותי הביטחון יבקשו - זה לא שם, זה כאן; כשהאסיר חאמד סרור מוכן להעיד בבית דין צבאי נגד המורה מוחמד נאפע, ולומר כל מה שיכתיבו וישננו לו שירותי הביטחון.

בזכות התושייה של עורכת הדין גבי לסקי וחבריה, קיבל בית המשפט את הממצאים של הסניגוריה והתריס כנגד התביעה, שעשתה עסקה שקרית עם האסיר חאמד סרור. בשונה ממציאות האופל המתוארת ב"לבד בברלין", ישנם פה עורכי-דין נועזים, שמוכנים להשקיע ימים ולילות כדי להתמודד עם חומת השקר. לעתים הם גם מצליחים. במקרה שלנו, הצליחו עורכת הדין גבי לסקי ואנשי צוותה לשים ללעג תביעה שבנה השב"כ יחד עם התביעה.

לאלומת האור בחשכה, שנשאה בגאווה רבה עורכת הדין לסקי, יש להוסיף את דבריו של השופט בבית הדין הצבאי, רב סרן אמיר דהאן, שמצא כי מעדות האסיר חאמד סרור נגד מוחמד נאפע עולה במפורש כי "הובטח לו שחרור אם יסכים עם חוקריו ויגיע עמם להבנה משותפת".

אנחנו ממשיכים להתהדר בהילה של מערכת צבאית נקייה ודוחקים לקרן זווית את דבריו של השופט רב סרן אמיר דהאן: "על בית המשפט להתריע מפני שימוש באמצעי פסול זה". האמצעי הפסול הוא השימוש השקרי, שעשו יחד שב"כ ותביעה צבאית, בהגישם כתב-אישום חמור נגד מורה שדירדר מכונית לתהום וגם יידה אבנים לעבר ניצולים ולעבר כל מי שנחלץ לעזרתם. מאירוע כזה, שנכחו בו אנשים רבים, החליטו השב"כ יחד עם המערכת המשפטית להגיש תביעה, שמתבססת על עדות מפוקפקת של אסיר תמורת שחרור ממאסר שהובטח לו יחד עם עוד תוספת של עדות מסייעת, שניתנה על-ידי אדם הלוקה בשכלו.

פסק הדין של השופט דהאן ומערכת ההגנה במשפט, שהשקיעה עבודה מאומצת, הוא בבחינת בלמים במדרון תלול לעבר חשכת המציאות של "לבד בברלין". אם בישראל מתאפשרת כליאה של אדם עד סוף ההליכים, כשכתב האשמה מבוסס על עדות אסיר המוכן תמורת שחרור להפליל כל מי ששירותי הביטחון יבקשו, אני רואה את המציאות של "לבד בברלין" קורמת כאן עור וגידים ומאיימת עלינו כעל חברה דמוקרטית.

השב"כ מצטיין בזיהוי האסיר החלש, המוכן למסור כל עדות שיבקשו ממנו, להפליל כל אדם שיבקשו שיפליל, רק כדי לצאת לחופשי. לכאורה, הוא יצא לחופשי; למעשה, הוא מופקר לרחוב עוין, שלא יסלח לו על ההלשנה. למעשה, הוא נקלע לבדידות ולנידוי. עדות השקר גם עלולה לעלות לו בחייו על היותו משתף-פעולה.

אם נוסיף למציאות הקפקאית גם עדות של אדם מפגר, לוקה בשכלו - עליה הרחבתי בחלק הראשון של המאמר [ראה משמאל] - הרי צחנת "לבד בברלין" מפלסת לה דרך למציאות חיינו כאן ועכשיו, בשנת 2010.

אני מצר על כך שכחברה אנחנו עוברים לסדר היום ונשארים אדישים לנוכח מה שמתרחש בפתח ביתנו, בתוכנו. כל הממצאים שעמדו בפני השופט שזיכה את הנאשם, עמדו גם בפני ערכאות שיפוטיות בצבא, שהאריכו את מעצר הנאשם ואף החליטו שיישאר עצור עד סוף ההליכים. הליכים שיכולים להימשך חודשים ושנים.

ואי-אפשר לסיים בלי הנימה המבדחת, כשהשופט הצבאי החליט לזכות את הנאשם, המתרגם באולם התבלבל, הוא פנה כה וכה ושאל: "איך מתרגמים לערבית את המילה זכאי"?