פרשתנו, פרשת תולדות, מלאה עניין ואירועים - לידת יעקב ועשיו לאחר עשרים שנות עקרות, מכירת הבכורה של עשיו ליעקב אחיו; ועם כל זאת, מבקש אני להתמקד בפסוק אחד מהפרשה, פסוק המוכיח כי כלום לא השתנה למרות שחלפו 3,500 שנה מהאירוע: וְכָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו--סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר [בראשית כ"ו, ט"ו].
מה אנו למדים מפסוק זה וממעשי הפלשתים? הפלשתים, כמו אברהם ויצחק בנו, היו רועי צאן, והבארות היו מקור מים חיים, פשוטו כמשמעו, הן להם והן למקניהם; באר מים הייתה הדבר החשוב ביותר, במיוחד בארץ דלת מים כמו ארצנו, וטורח רב הוא לחפור באר ולמצוא שם נביעה של מים טובים; עם זאת, הפלשתים לא מהססים וממלאים בעפר את הבארות שחפר אברהם. ונשאלת השאלה - למה?
רש"י, בהסתמך על מסכת סוטה, מפרש: "תקלה הן לנו, מפני גייסות שהן באות עלינו". רד"ק מפרש: "אחרי שמת אברהם, לא יראו מיצחק". חזקוני מפרש: "שלא יחזיק יצחק בהם להיות לו חזקה בארץ" - כלומר, הפלשתים פחדו שיצחק ישתרש בארץ, ימשיך את דרכו של אביו, גואל הקרקעות, ולכן ניסו לעקור אותו מאחיזתו בארץ.
נשאלת השאלה הברורה, אם כך, למה בכל זאת סתמו הפלשתים את הבארות והחריבו אותן - יכלו לנכס את הבארות לעצמם, למה למלא אותם בעפר? למה להשחית?
עונה על כך רד"ק: "אמרו שמא היום או מחר יגדל כח יצחק ויכלתו כאביו, ויקחם, לפיכך סתמום, כי אמרו, גם לו גם לנו לא יהיה" - קרי: מוכנים הפלשתים להיפגע, אך העיקר לפגוע ביהודי החפץ לגור בארצו. גם היום, אותם פולשים זרים שהתנחלו באדמת אבותינו, וקרויים על שמם של הפלשתים, נוקטים באותה שיטה - שריפת יערות, פגיעה בתשתיות, בבחינת "לא לנו ולא להם".
מי שבאמת אוהב את ארץ ישראל, לא שורף את יערותיה ולא ממלא את בארותיה בעפר; מי שארץ ישראל חשובה לו באמת, לא משחית אותה, אפילו לא בשביל לפגוע בצד השני. מי שסתם לפני אלפי שנים באר מים חיים בארץ ישראל, בסופו של יום לא נחל את ארץ ישראל; ומי שמצית את יערותיה, ומשחית בה כל חלקה טובה היום, אף הוא לא יזכה לנחול אותה, רק לאותם אנשים שארץ ישראל קדושה ואהובה, רק מי שערג אלפיים שנה לחזור ולחיות בה - הוא זה שינחל אותה.
יהי רצון שנזכה לחיות בארצנו בהשקט, בבטחה ובשלום.
