גיבורים בתיאטרון הבימה

זה לא פשוט לכתוב קומדיה שמצחיקה אותך כמעט בכל משפט, וזאת מבלי לגלוש לוולגריות או לקיטש. הקומדיה של סיבלראה (יליד 1961) היא כזו. הקהל הישראלי הוא אגוז קשה להצחקה, כשמדובר בצחוק מעודן וסאטירי. אותו לא מספיק לדגדג. צריך לגרד במטאטא, על-מנת לגרום לפרצי צחוק להתפרץ חופשי. האנינות של הצרפתי, בתרגום הנפלא של דורי פרנס, כשהבימאי פולק מביים את עצמו ואת שני הווטרנים הנוספים בבית האבות - ספי ריבלין ואהרון אלמוג, לא מניחים לצופה לנוח לשניה. והכל - ללא טרגדיה, ובעצם תוך עיסוק בזוטות. מה שמזכיר כיצד הסידרה המצליחה "סיינפלד" הפכה ללהיט נצחי, בגלל יכולת דומה להצחיק כאילו מכלום.

כזה תענוג לחזות במשחקם הסופר-מקצועי של שלושת השחקנים הוותיקים והנהדרים, שהפינג-פונג של האמירות והשיחות ביניהם ממש לוכד אותך. יוסי פולק שכבר ביים בעבר הצגות מצליחות, ושיחק בכמה משיאי התיאטרון שלנו, מוכיח שהגיל אינו מהווה כלל בעיה (לו, לריבלין ולאלמוג - ששניהם עשו "בית ספר" לקומדיה כששיחקו תחת שרביטו של מייקל אלפרדס המנוח בתיאטרון החאן הירושלמי) וכך גם לגיבורי המחזה. 3 הלוחמים ותיקי מלחמת העולם הראשונה, המכונה עד היום LA GRAND GUERRE, מבלים את שנותיהם בבית אבות לפצועי המלחמה, כשעדיין מראה של נערה, או תיאורה מפי אחד מהם - מעורר את חושיהם ומטריף את דמיונם; בעוד מראה עצי הצפצפה המיתמרים אל על והנעים ברוח על הגבעה ממול בית האבות, מדליק את דמיונם, ומעורר בהם את הרצון להשתחרר מהמוסד דמוי בית הכלא בו הם נתונים.

העונג שבצפיה במשחקם, על מרפסת המוסד (בעיצוב במה יפהפה של ארז יניב), לשמוע את הדיבור הברור והרהוט של ותיקי תיאטרון אלה, במשחק מעוצב להפליא הנשמע כה טבעי, עד כי כל תוכניות ה"ריאליטי" נראות מזויפות לידו; כל אלה מעניקים לצופים חוויה מקסימה ונהדרת. שלושת המאסטרים ממש פורחים בתפקיד הזקנים. והצחוק לא מש, עד כי נזקקתי לממחטות כדי לנגב את דמעות הצחוק. התיאטרון הלאומי מצרף כאן לרשימתו עוד שיאי תרבות ותענוג המשולבים זה בזה.

מומלץ בחום.