אלה ישתו ואלה יבחשו

בכפר הגלובאלי, אמריקה היא עדיין השריף הגדול. הוא נחלש, אין ספק, אך עדיין יש כוח במותניו יותר משיש במותני כל מי שיכול לטעון לזכות להצמיד את כוכב השררה והאכיפה לחזהו. אבל לאמריקנים עצמם זה לא איכפת. יש עירק, יש אפגניסטן, יש אירן, יש האדווה הסינית הגואה, יש התחממות כדור הארץ וכל שאר מרעין בישין אקולוגיים, החל בכריתת יערות וחשיפתם, ועד לזיהום אטמוספרה שאינה מבדילה בין גבולות לגבולות. ויש, לא שכחנו, המזרח התיכון, הביבי והאבו מאזן והחמאס והחיזבאללה, ובלי מעורבות שלטונית אמריקנית, כל אלה לא נעים ולא זזים אלא כגדול עשבי פרא מבהילים, אבל לאמריקנים יש אבטלה בבית וזה מה שאיכפת להם באמת, ועל זה הם עושים מסיבות תה בהן התפריט כולל גם את שתיית דמו המטאפורית של אובמה.

אפילו הטרור הזוחל מתוך מחילות הפונדמנטליזם העיוור והזוקף עצמו כקוברה ראוותני ואימתני, מתעמת ומכיש גבוה מן העקב, גבוה כמגדלי התאומים, אפילו טרור זה אינו מעניין באמת את הבוחר האמריקני. הממשל שנשבע לרוצץ את מוחו של הרע בנחשים, מתעסק בזה, כי זה עניינו, אבל עניינו של הבוחר הוא הממשל שאינו יכול, כמו ששום ממשל אינו יכול, לפתור את המצוקות הכלכליות והחברתיות, אלא בתהליך ארוך ומייגע, וארוך ומייגע זה לא שווה, כי מה ששווה זה רק מה שקורה היום ועכשיו.

אמריקה היא משל להינתקות של הבוחר בעולם כולו מממשלותיו, תהיינה אשר תהיינה. העולם המסתבך והולך כמעט בכל תחום מתחומי החיים ודורש שיתוף פעולה בין ממשלות, הוא עולם שאינו מאמין עוד בממשלות. הוא בוחר בהן מכוח ציפיות שאי-אפשר לממשן ומחליף אותן כעבור זמן שאינו מותיר כל סיכוי לשום תוכנית ולשום מדיניות, מפני שיש לו שוב ציפיות שאי-אפשר לממשן. אמריקה היא משל להפניית גב ועורף של הבוחר לכל מה שעל-פי שיפוטו היצרי אינו נוגע בו ישירות, לכיסו, לרווחתו, לחלומותיו, לתשוקותיו. הכמיהה בלתי המרוסנת להיענות של ממשלה לכל התביעות המיידיות יוצרת כר ידידותי עד למאוד לתרביות פופוליסטיות המתחילות חייהן כנבגים, הגדלים במהירות האור לפטריות פטריוטיות המכות כל מי שטועם מהן בהזיות חסרות-שחר.

אמריקה היא משל לפרידה של האינטלקטואלים והמשכילים והאליטות בכלל מן הבחירות. הם מבינים את הרוח הנושבת השורקת בדלנות והסתגרות לתוך המתחם הצר של הלאום, ויודעים כי אם יעזו לעמוד בפני הרוח היא תטאטא אותם אל שולי החיים כליברליים עלובים ואפילו בוגדנים והם, מוגי לב מהסתכן בכגון אלה, נשארים בבית או לכל היותר מפגינים באינטרנט וזהו.

אמריקה היא משל לנטיות גזעניות חבויות המסרבות להיעלם והמסרבות להתגלות במלוא כיעורן. אמריקה היא משל לבוחר שאינו מקבל את השונה כשווה, אבל אינה אומרת כן. בממלכת ה"פוליטיקלי קורקט" אין יותר ניגר, ואין אפילו שחור, ויש לכל היותר אפרו-אמריקני, אבל במרתפי הממלכה ניגר עודו ניגר ושחור עודנו שחור, ומשם אוספים הבוחרים המסרבים להיגמל מן הגזענות המשכרת את השיקוי המלווה אותם לקלפי.

ביום בו הלך אובמה אל הציבור בשם השינוי בליווי המונים, שבלי שינוי, חייהם אינם חיים, כבר חימשו עצמם הלוחמים בשינוי בנשק הקונבנציונאלי היורה לכל עבר בכל מי שנכסף לשינוי. איך? על-ידי בלבול נורא, בו לקחו את הסיסמה "שינוי" ותירגמו אותה למשהו שאומר "שינוי ממה שממשלה עושה שנתיים, כי בשבילך היא אינה יכולה לעשות שינוי אלא תוך ארבע שנים". אין לי כל ספק כי בעוד שנתיים עוזביו של אובמה ישובו אליו, כי הקונגרס שנבחר בשם דורשי השינוי מן השינוי שאובמה הטיף לו יהיה אחראי לכך שהשינוי של הקונגרס לא גאל את מי שאובמה איכזב.

העולם הגדול תלוי בגחמות האלה של ציבור אזרחי המעצמות הגדולות. אבל הציבור של המעצמות הגדולות לא מתעניין בעולם הגדול. המיקרוקוסמוס האישי הוא המקרוקוסמוס היחיד שהוא מכיר ומוקיר.

ועל כן, לא טוב שמור לו לעולם בעתיד הקרוב. הדמוקרטיות נואשו מלהצילו מידי מהרסיו, כי הדמוקרטיות נהרסות על-ידי מנצליהן, שאינם יודעים לאיית דמוקרטיה אלא באותיות בהן כותבים דמגוגיה. דמוקרטיות כאלה קונות קולות אולם אינן קונות כבוד, יראה, דרך ארץ, תבונה. המטבע של הקנאות הדתית והשבטית אינה מתבזבזת על דמוקרטיות מוחלשות מבפנים. סוף דבר - צריכים להיזהר. במציאות בה המעצמות אינן מסוגלות להטיל מורא של חוק וסדר ומידות על משולחי הרסן, יגיעו משולחי הרסן האלה, הם וגרוריהם, הם ומשלחיהם למסיבות הצוהלות של הבוחרים הפטריוטים, ואלה ישתו בחמדה את התה ואלה יבחשו בו כאוות נפשם.