מתי הסתיימה האינתיפאדה השנייה?

המספר המצטבר של פיגועים אינו מספר את הסיפור כולו. בכל הקשור לפיגועי התאבדות חמאס ככלל נצר את האש מאז שנת 2005 . מאז אוגוסט של אותה השנה לא נטל חמאס אחריות לפיגוע התאבדות כלשהו. 14 עובדה זו, אולי יותר מכל דבר אחר, מעידה כי הנהגת חמאס קיבלה החלטה אסטרטגית שמשמעותה לזנוח את פיגועי ההתאבדות. הג'יהאד האיסלאמי, לבד או בשיתוף פעולה עם גדודי אל–אקצא, קיבל אחריות כמעט לכל פיגועי ההתאבדות - שמונה במספר - שבוצעו מאז.

מעניין לציין כי אפילו התקפות אלה נחשבות "אחרי האנתפאדה השנייה", משום שבאותה תקופת זמן (2005) גורמים רשמיים בגדודי אל–אקצא ובפתח איימו להתחיל באינתיפאדה שלישית. 15 לא היה זה סביר כי הם יבטאו איום מעין זה אילו סברו שהאנתפאדה השנייה מתקיימת עדיין. לשון אחר, נראה כי קיימת מידה של הסכמה, הן במלל והן במעשה, לכל הפחות בין חמאס ובין פתח, בנוגע לכך כי האינתיפאדה השנייה הסתיימה בשנת 2005.

את השוני בין הפעילות של הג'ִהאד האיסלאמי ובין הפעילות של חמאס אפשר לפרש בכמה דרכים. שני ארגונים אלה נבדלים באופן משמעותי. הג'יהאד האיסלאמי היה תמיד ארגון קטן יותר, קיצוני יותר בעמדותיו וחשוף פחות ללחץ ציבורי (חלקית, בשל שאיפותיו הפוליטיות המוגבלות) ומקורב יותר לאירן. לכן שיקוליו של הג'האד האיסלאמי באשר לעיתוי ביצוע הפיגועים - גם הם נבדלים. אפשרות נוספת היא כי חמאס רואה בג'יהאד האיסלאמי מעין מיופה כוח וכי הוא מאפשר לו לבצע התקפות מזדמנות על ישראל, אך חוסך מעצמו את המעמסה (והיוקרה הפוטנציאלית) הנזקפת מנשיאה באחריות. ישראל ניסתה להגביל אפשרות זו באמצעות ראייתה בתנועת חמאס אחראית לכל פעילות טרור שמקורה ברצועת עזה. גישה זו נשאה פֵּרות מסוימים בשנים האחרונות, כאשר חמאס פעל כדי לרסן את התקפות הטילים של הג'יהאד האיסלאמי ושל ארגונים אחרים מרצועת עזה לשטח ישראל (16).

מכיוון שהעלייה שנרשמה בהתקפות הטילים מרצועת עזה התרחשה במקביל לירידה בפיגועי ההתאבדות ובניסיונות לפיגוע שסוכלו בשנת 2005, יש הטוענים כי האינתיפאדה ממשיכה להתקיים אבל באמצעים אחרים. ההתמקדות בשימוש ברקטות/נשק תלול מסלול מייצגת התפתחות טקטית שנגזרת מהקושי שבפניו עמוד הארגונים להוציא פיגועי התאבדות מן הכוח אל הפועל. באופן דומה פיגועי התאבדות מהווים תגובה לקשיים שישראל הציבה בפני מפגעים שביקשו להטמין מטעני חבלה במקומות ציבוריים. אין ספק כי מגמה זו של התרחקות מפיגועי התאבדות אינה נחמה בעבור תושבי העיר שדרות ויישובים אחרים הנמצאים בטווח הטילים. עם זאת, השפעתן של התקפות הטילים על החיים ברחבי מדינת ישראל מחווירה לעומת זו שהייתה לפיגועי ההתאבדות שהיו במדינה בשנים 2005-2000. לפחות עד כה, המעבר לירי תלול מסלול משקף רגרסיה מסויימת מבחינת יעילותו עד כי קשה לראות בו המשך ישיר לפיגועי התאבדות. הרעיון כי אלפי הטילים שנורו עד כה מציינים את הארכתה של האינתיפאדה השנייה, גם הוא אינו משכנע.

השימוש ואי השימוש של ארגוני הטרור הפלשתינים בטקטיקת פיגועי ההתאבדות מושפעים מגורמים רבים. קבלת ההחלטות הנוגעות להתקפות מסוג זה וכן היכולת להוציאן מן הכוח אל הפועל אינן נושא שאפשר לפתור בהסבר פשוט. מדובר במכלול של גורמים מדיניים, פנימיים וחיצוניים, ומבצעיים שקשה לבודדם, שמשפיעים האחד על השני כמו גם על הסיכויים שאירגוני הטרור ינסו לפגע ועל הסיכויים שהנסיונות הללו יצליחו.

שלושה ציוני דרך תרמו לירידה שחלה בפיגועי ההתאבדות במהלך האינתיפאדה השנייה, וכל אחד מהם הגיע כתגובה להתפתחויות מבצעיות או מדיניות שונות. הראשון הוא יציאת צה"ל למבצע "חומת מגן" לאחרי רציחתם של שלושים איש על-ידי מחבל מתאבד בארוחת ליל הסדר במרס 2002 במלון פארק בנתניה (פיגוע ההתאבדות ה– 53 של האנתפאדה השנייה, לפי נתוני משרד החוץ הישראלי). המבצע כלל את כניסתם המחודשת של כוחות צה"ל לערים המרכזיות בגדה המערבית (בית לחם, ג'נין, שכם, קלקיליה ורמאללה), שהיו נתונות לשליטה פלשתינית מאז הסכמי אוסלו ושיחות ההמשך שהתקיימו בשנות התשעים. המבצע הוביל למותם או לתפיסתם של מחבלים וחשודים בפעילות טרור ולגילוים של 23 מעבדות להרכבת מטעני חבלה (7).

נראה כי השפעותיו של מבצע "חומת מגן" באו לידי ביטוי כעבור זמן. עשרה פיגועי התאבדות בוצעו בזמן התנהלותו, אולי בניסיון להצביע על חוסר תועלתו במניעתן של התקפות מעין אלה וכדי להפגין את כוחם של הארגונים שמצאו את עצמם נתונים למתקפה של צה"ל; ואכן, בחודש שלאחר ההתקפה במלון פארק היו שבע התקפות (יותר התקפות משהיו בחודש שלפני כן), שש מהן בתוך תשעה ימים (27-19 במאי). קצב הפיגועים ירד באופן משמעותי בהמשך 2002. אף על-פי שפיגועי ההתאבדות הגיעו לשיאם עם 53 אירועים בשנת 2002, כשני שלישים מהם (36) בוצעו במחצית הראשונה של השנה.

נראה כי מבצע "חומת מגן" תרם לירידה בפיגועי ההתאבדות הן ישירות והן בעקיפין. ככל הנראה בעקבות מעצרם או מותם של פעילי הטרור ובעקבות ההרס של תשתיות ארגוני הטרור. בעקבות המבצע נעשתה הוצאתם של פיגועי התאבדות מן הכוח אל הפועל מסובכת יותר לאורך זמן. יתרה מכך, הפריסה המחודשת של כוחות צה"ל בתוך הערים הגדולות של הגדה המערבית וסביבן העניקה הזדמנויות רבות יותר לפיתוח ולניתוח מודיעין שנועד לבלום את התקפות הטרור לפני ביצוען (על-פי המדווח, רשמה ישראל גם שיא בחיסולים הממוקדים 78 חיסולים) (8). ייתכן שגם הרצון להימנע מעימות חזיתי - שבוצעו בשנת 2002 עם צה"ל, כפי שהודגם במהלך המבצע המקיף בג'נין ושככל הנראה תרם להרתעה מסוימת של הפעילות החבלנית.

אף שאי–אפשר למדוד במדויק את השפעתו של כל אחד מן הגורמים, המגמה הסטטיסטית שנרשמה בתקופה ההיא ראויה לציון. משנת 2002 עד שנת 2003 ירד מספרם של פיגועי ההתאבדות בחמישים אחוזים: מ– 53 ל– 9.26.

בשנת 2004 הוביל ציון הדרך השני לעוד ירידה של יותר ממחצית (לכדי 12 פיגועי התאבדות). השנה התאפיינה בפעילות נרחבת של צה"ל בגדה המערבית וברצועת עזה, לרבות חיסולם הממוקד של מנהיגי חמאס השייח' אחמד יאסין ועבד אל–עזיז רנטיסי, וגם - צעד שהוא ככל הנראה משמעותי יותר - בשנה זו הושלמה בנייתם של חלקים נרחבים של גדר ההפרדה בין ישראל ובין הגדה המערבית. מכיוון שקיימת גדר סביב רצועת עזה מאז 1994 (השנה שבה התרחש פיגוע ההתאבדות הראשון בשטחי הקו הירוק לאחר הפיגוע הראשון מסוג זה בגדה המערבית ב-1993), רוב המפגעים המתאבדים הפלשתינים שוגרו לשטחי ישראל מהגדה המערבית. אף שגדר ההפרדה נתונה במחלוקת בגלל התוואי בו מוקמה, קיימת תמימות דעים באשר ליעילותה בגרימת קושי למחבלים מתאבדים להגיע ליעדיהם; אפילו מנהיגי חמאס והג'ִהאד האיסלאמי הפלשתיני הודו בכך (10).

ציון הדרך השלישי הוא למעשה אוסף של החלטות מדיניות שקיבלו גורמים ישראלים ופלשתינים בשנת 2005 או סמוך לה, כאשר מספר פיגועי ההתאבדות שיצאו מן הכוח אל הפועל ירד לשמונה ומספר ניסיונות הפיגוע שסוכלו ירד בסך של 71 אחוזים: מסך של 159 לסך של 11.46 בשנת 2005 הגביר חמאס את פעילותו הפוליטית הממוסדת, הלא אלימה, שייתכן כי הייתה תחליף במידת מה לפעילותו החבלנית. חמאס השתתף באותה השנה בבחירות לרשויות המקומיות, ואף זכה בהן לתוצאה טובה, ואף על-פי שהארגון לא השתתף בבחירות לנשיאות בחודש פברואר, הוא החליט להצטרף לבחירות לרשות המחוקקת, שהתקיימו בחודש ינואר 2006.

למרות שבשנת 2005 ראה חמאס בארגון פתח יריב פוליטי, הקרע האלים בין שתי התנועות והבידול בין השטחים (עזה מול יהודה ושומרון) התרחש רק שנתיים מאוחר יותר. נראה כי החלטתו של חמאס להשתתף במסע הבחירות לפרלמנט, שהתנהלו במהלך 2005 הובילה חלק מן המנהיגות שלו לכל הפחות, להכיר בצורך למתן את יחס הארגון לרשות הפלשתינית בהנהגתו של ארגון פתח, עד כדי פרסום הודעה, שלפיה התכוון חמאס להצטרף להצהרת ההפוגה בין ראש הממשלה שרון ובין מחמוד עבאס, שנחתמה בחודש פברואר 2005. על-רקע האיבה השוררת בין שתי התנועות מאז, בולטת הצהרתו של מחמוד א–זאהר בזמנו, אשר ניתנה כדי להצדיק את כוונתו של חמאס לדבוק בהסכם ההפוגה, שלפיו "אם ישראל תמשיך בשקט, אז אנו [חמאס] נמשיך [בו], שכן אנו מחויבים לאבו–מאזן" (12).

2005 הייתה גם השנה שמדינת ישראל התנתקה בה חד–צדדית מרצועת עזה (צעד שאריאל שרון הכריז עליו עוד בחודש דצמבר 2003 ). אפשר להסביר חלק מן הירידה שחלה בהתקפות בשנת 2004, ובייחוד בשנת 2005 , באי–רצונם של הארגונים הפלשתינים לתת בידיה של ישראל אמתלה כלשהי כדי לעכב את נסיגתה או כדי לשנות את דעתה.

מלבד שלושת ציוני הדרך שפורטו לעיל, נקטה ישראל במשך כל התקופה הנדונה מערכה אינטנסיבית של סיכולים ממוקדים שנועדה לשבש את פעילות הטרור, לפגוע בתשתית הארגונית של ארגוני הטרור ולגרום לחבריהם להיות עסוקים בהישרדותם האישית. למרות היותם של הסיכולים הממוקדים שנויים במחלוקת, וכפופים לפסיקת בג"צ מאז 2006, הם גבו מחיר כבד מדרג הביניים והדרג הבכיר של חמאס, ופגעו עוד ביכולתו לפעול (13).

שלושה ציוני הדרך והשיקולים השונים הוצגו אומנם בנפרד ובאופן כרונולוגי, אך ההשפעות שלהם היו ועודן נצברות. בשנת 2005 ניצב חמאס מול פעילות אינטנסיבית הן של צה"ל והן של שירות הביטחון הכללי בגדה המערבית, מול גדר הפרדה וכן מול רצון להגביל את האיום שהתבטא בסיכולים הממוקדים נגד הארגון, מול נטייה להיות פעיל יותר בזירה המדינית הפלשתינית, ולבסוף
מול הרצון שלא לעכב עוד את נסיגתו המתוכננת של צה"ל מרצועת עזה. לכן, הירידה הניכרת, שנרשמה במספר הפיגועים שבוצעו ושל אלה שלא יצאו לפועל מסיבות שונות, משקפת תוצאה של שילוב בין מאמצים מצד ישראל להגביל את יכולותיו של הארגון ובין היווצרותם של תמריצים פנימיים וחיצוניים כאחד שלא לפגוע בישראל. בסיכומו של עניין, פיגועי ההתאבדות של חמאס הצטמצמו משום שביצועם נעשה קשה יותר ומשום שההימנעות מהם תאמה את האינטרס של הארגון. כפי שיידון להלן, חישוביהם של ארגונים אחרים היו שונים, והביאו עמם תוצאות שונות מבחינת החלטותיהם להמשיך ולנסות לפגוע בישראל.

מן הראוי לציין כי המאמצים המרובים, מרביתם מצד ארצות הברית, שהושקעו מתוך כוונה להגיע להפסקת אש בין הצדדים, בייחוד בשנים הראשונות של האנתפאדה השנייה, לא נשאו פרי. אין בכך כדי לומר כי דינה של התערבות חיצונית נחרץ מלכתחילה להיכשל. בסופו של דבר יפעל חמאס, כמו ארגונים אחרים, על-פי האינטרסים שלו. התיווך והמשא-ומתן יישאו פרי רק כאשר יעלה בידם ליצור תמריצי נגד לשימוש בטרור, כמו שהיה בשנת 2005 וכמו שאפשר לטעון כי קורה עד העת הזו.

בשנים שחלפו מאז 2005 פחת מספר הניסיונות לבצע פיגועי התאבדות, ולא שב לרמה של שנת 2004. בו בזמן ירד עוד מספר ניסיונות הפיגוע שהצליחו להתממש, לשישה בשנת 2006, לאחד בשנת 2007 ובשנת 2008 ולאפס בשנת 2009. ניתן להתווכח על השאלה האם האינתיפאדה השנייה הסתיימה בשנת 2005 , אך עובדה היא כי פיגועי ההתאבדות הנרחבים שהיו קשורים בה אכן באו לסיומם באותה השנה.

ישראל הצליחה במידה רבה לעצור את פיגועי ההתאבדות שהיו המאפיין הקטלני ביותר של האנתפאדה השנייה. ראוי לציין שתנועת חמאס לא קיבלה אחריות לפיגוע התאבדות כלשהו מאז 2005. עם זאת, הסכסוך הבסיסי נותר על-כנו, וחמאס, הג'יהאד האיסלאמי וארגונים אחרים ממשיכים להתנגד לחתימה על הסכם שלום עם ישראל. אין סיבה של ממש להאמין כי פיגועי ההתאבדות אינם בבחינת איום עוד או כי ההתפתחות הטקטית שהובילה להתקפות הטילים פסקה. אף שלא אירעו פיגועי התאבדות בשנת 2009, נמנעו 36 ניסיונות תקיפה. העבודה של כוחות הביטחון הישראלים ראויה להערכה, אך אין זה הגיוני לצפות לשיעור הצלחה של מאה אחוזים בכל הנוגע למניעת הוצאתם של פיגועים מן הסוג הזה מן הכוח אל הפועל. בו בזמן הן חמאס והן ארגונים אחרים ממשיכים להשקיע ברכישת טילים בעלי טווח ארוך יותר ויותר, כדי לשים שוב את הערים המרכזיות של מדינת ישראל על הכוונת.

פיגועי ההתאבדות היו ללא ספק טקטיקת טרור יעילה וסמל של האינתיפאדה השנייה, אך הם לא מהווים מרכיב חיוני של אינתיפאדה שלישית. התקוממות חדשה עשויה להתאפיין בביטויי אלימות שונים כמו התקפות טילים נרחבות, או כמו שהציעו אחדים זה מכבר, 17 בביטויי מחאה לא אלימים.