לפני חודשיים לערך הודיע מחוז הצפון של משרד החינוך כי בבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים שבתחומו יהיו מעתה לימודי ערבית חובה מכיתה ה'. מדובר ב-132 בתי ספר ממלכתיים וב-47 בתי ספר ממלכתיים-דתיים שאליהם יבואו מורים ערבים ויהודים שהוכשרו במיוחד למשימה. מגמת המשרד היא להגיע בסופו של דבר לכך שערבית תהיה מקצוע חובה בכל בתי הספר בישראל.

בניגוד לפוליטיקאים ולטוקבקיסטים צרי אופק שיצאו נגד המהלך, אליעזר בן-יהודה, מחיה הלשון העברית בדיבור, מחייך לו מן הסתם בהנאה מן הענן שעליו הוא יושב עתה. כשהתחיל במפעל חייו לפני 120 שנה החליט בן-יהודה החלטה אסטרטגית: במקום שלא יימצא לו במקורות העבריים שורש מתאים ליצור ממנו מונח מודרני הדרוש לדיבור יומיומי, ידלה שורש מאוצר השורשים הערביים. בן-יהודה בחר בערבית ככלי עזר מרכזי במפעלו והעדיף אותה על פני לשונות אירופה. כך, למשל, העדיף לכנות את מי שעושה בגדים חיט, על-פי הערבית (מלשון חוט) ונמנע מן המונח הגרמני Schneider (מלשון גזירה). את האסטרטגיה שלו ביסס בן-יהודה על כך שהערבית והעברית הן שתי לשונות שמיות, שבערבית נשתמר, כמו מעין פיקדון, חומר לשוני ששימש בעבר הרחוק את אבותינו כאשר חיו כאן בארץ-ישראל ועכשיו, כשאנו חוזרים לאזור המקורי שלנו, כדאי לנו להחזיר לידינו את הפיקדון, להיעזר בלשון הרווחת באזור שאליו אנו חוזרים, ולהעדיפה על פני לשונות האזור שממנו אנו יוצאים, קרי אירופה.

שנים לא רבות חלפו מאז שקבע בן-יהודה לעצמו את דרכו, וכבר קמו תומכי לשונות אירופה לסכל את תוכניתו. חברת "עזרה" עמדה להקים בחיפה בית ספר ריאלי וטכניון שבו תהיה שפת ההוראה העיקרית גרמנית ולא עברית. התפתחה מלחמת לשונות, וניצחונה של הלשון השמית, העברית, על פני הלשון האירופית הגרמנית הפך לניצחון פוליטי חשוב של הלאומיות העברית ושל התנועה הציונית. שתי הלשונות השמיות, העברית והערבית, יצאו נשכרות מכיבוש הארץ בידי הבריטים וקיבלו מידי מלך בריטניה, בעל המנדט על הארץ, מעמד של שפות רשמיות יחד עם האנגלית. סעיף 82 של "דבר המלך במועצתו" משנת 1922 קובע: "כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות שייקבעו על-פי צו מאת הנציב העליון, יפורסמו באנגלית, בערבית ובעברית".

עם הקמתה של מדינת ישראל הייתה ראשית מעשיה של מועצת המדינה הזמנית (מונח לא מוצלח שהיה עלול להתפרש בטעות כאילו המדינה, חלילה, זמנית, ולא המועצה) לקבוע בפקודת סדרי השלטון והמשפט, סעיף 15(ב) ש"כל הוראה בחוק הדורשת את השימוש בשפה האנגלית - בטלה". היה בכך מפגן של צדק היסטורי, לאחר שהבריטים רצו לבטל את מעמדה הרשמי של השפה העברית בעיר ירושלים, שעמדה, לפי תוכניתם, להישאר בשליטתם. שתי השפות הרשמיות שנותרו במדינת ישראל הצעירה היו, אפוא, העברית והערבית. אלא שהמציאות הלשונית לא התפתחה בהתאם לרצון המחוקק. האנגלית תפסה מקום מרכזי במערכת החינוך כשפה שנייה. בשנות ה-50' ובתחילת שנות ה-60' היה גם ניסיון של הממשלה לעשות את הצרפתית לשפה השנייה של ישראל, ועכשיו הפכה הרוסית לשפה שנייה בארץ, מנהיגי רוסיה רואים בנו ארץ דוברת רוסית, ובכנסת יש גם ניסיונות לקבוע את הרוסית שפה רשמית על-פי חוק.

מיד לאחר הקמת המדינה, התחילה ידיעת הערבית בקרב היהודים לסגת. זאת הייתה התפתחות פרדוקסלית, משום שזו התרחשה דווקא כאשר העלייה מארצות ערב הביאה הנה ציבור גדול של יודעי ערבית ואוהבי ערבית, ובהם כותבים מצוינים וגם כמה וכמה מורים, אנשי חינוך, עורכי דין, אנשי ציבור, אמנים, סופרים, מתרגמים ועיתונאים חשובים שהתבלטו בחיי התרבות בכל ארצות ערב, "מן המפרץ עד לאוקיאנוס", כפי שאוהבים הערבים לומר. זה היה מאגר של מורים בכוח ברמה מצוינת שיכלו ללמד ערבית טובה לישראלים ממוצא אירופי ולהפוך בתוך שנים לא רבות את כל הישראלים ליודעי ערבית ספרותית - דבר שהיה מקנה לנו הישג תרבותי גדול. היינו נעשים למדינה הלא מוסלמית היחידה שתושביה יודעים ערבית, דבר שהיה מקרב אותנו לשכנינו מבחינה תרבותית, מפחית את הניכור, מגדיל את כבודנו בעיניהם ומאפשר לנו להיות סוף סוף חלק ממשפחת עמים כלשהי - אם לא מבחינה פוליטית או דתית הרי מבחינה תרבותית-לשונית. היינו יכולים לקרוא, לשמוע, לראות ולהבין את מה שכותבים, מציגים, מדברים, שרים ומשדרים סביבנו ופשוט להתערות באזור הביתי שלנו, ברוח האידיאולוגיה הציונית שמצאה את ביטויה בשורות ששרנו בהתלהבות כה רבה: "פנינו אל השמש העולה/ דרכנו שוב פונה מזרחה".

למרבה הצער קרה תהליך הפוך. האוצר התרבותי הגדול של העולים מן המזרח הוזנח לגמרי והופקר. לא רק שהישראלים הוותיקים לא למדו ערבית, אלא גם ילדים שנולדו בארצות ערב ושמעו ערבית מפי הוריהם התנכרו לשפת אימם, חדלו להתעניין בה ואפילו התביישו בה. אפילו ילדיהם של אנשים שנעשו שדרים בקול ישראל בערבית ונודעו בכל העולם הערבי לשם ולתהילה, סירבו ללמוד ערבית ולא הבינו מה אבותיהם משדרים. זה היה אסון תרבותי של ממש וסיבותיו ידועות: הערבית נתפסה כאן כשפת האויב, התרבות המזרחית נחשבה מפגרת והעולים מארצות ערב הוגדרו רשמית בפי בן-גוריון "אבק אדם".

עג'מי נשמע לישראלים כסרט זר

שרי החינוך, שבשנים הראשונות של המדינה היו עדיין אנשים משכילים, חטאו אף הם בחטא ההתנכרות. אפילו אבא אבן, שתחומו האקדמי האישי היה הלשון הערבית והתפרסם כידען גדול, לא עשה שינוי של ממש למען הוראת הערבית בהיותו שר החינוך ונשאר אדיש, כאילו הוא חי במקום אחר (ואולי לא כל כך כאילו).

משר חינוך לשר חינוך הלך המצב והידרדר, ובעוד כל ערבי ישראלי יודע עברית ברמה כזאת או אחרת וערבים רבים כותבים ומדברים בה טוב יותר מיהודים, הלך שיעור יודעי הערבית בין היהודים ופחת. ואם בשרי חינוך עסקינן - אחת הכושלות שבהם בתחום הלשון הייתה יולי תמיר, שעל-אף היותה פרופסור לחינוך על-פי תוארה האקדמי, הצליחה לכסח (ואני נוקט לשון המעטה יתרה) שתי שפות: גם את העברית וגם את הערבית. בתחום העברית - הפגינה תמיר אדישות ללשון הקלוקלת שבפי תלמידים ומורים, הפנתה עורף לשוועתה של האקדמיה ללשון העברית בדבר השחתת השפה והשתלטות הלעז, וגרמה נתק בין המערכת הגדולה שעליה חלשה ובין אנשי הלשון. בתחום הערבית - התחמקה שרת החינוך מהפיכת הערבית ממקצוע בחירה לבגרות למקצוע חובה, וכשפנו אליה בעניין, השיבה במתק שפתיים שהיא "נגד שינון ובעד יותר חקר ולמידה לעומק", כאילו אפשר בכלל ללמוד שפה בלי מחויבות, בלי שינון ובלי דקדוק. בסופו של דבר התלמידים המעטים שלמדו פה ושם שנתיים או שלוש ערבית בחטיבת הביניים, שכחו לאחר מכן את מה שלמדו, והכישלון החינוכי הפך לתבוסה גמורה.

כיום יש לנו עברית ז'רגונית רוויה לע"ז, מעין פיג'ן היברו המאבדת במהירות את שארית המסה הלשונית השמית שלה, בין היתר בגלל חוסר קשר עם הערבית. מאידך הערבית נתפסת יותר ויותר כשפה עוינת, מפחידה ולא נעימה לאוזן. סרט ישראלי כמו "עג'מי" נשמע באוזני הישראלים כסרט זר. מי מבין קוראי טור זה שצפה בסרט אולי יזכור סצנה אחת שבה מגיע בינג', בחור מיפו, למועדון בתל אביב ושם הוא מדבר עברית שוטפת בלי מבטא, כיהודי ישראלי לכל דבר. הטלפון שלו מצלצל, הוא מקבל שיחה מאביו ומתחיל לדבר איתו ערבית. מסביבו כולם נדרכים. המילים הלא מובנות, הגרוניות, נשמעות להם מאיימות. הבחור עצמו נראה פתאום מסוכן, והם חוששים שבכל רגע תתחיל איזו תקרית. ואולם תוכן השיחה רגיל לגמרי. עניינים משפחתיים. זה אולי מדגים טוב יותר מכל ניתוח מדעי והיסטורי את הנכות הלשונית שאליה הגענו.

עכשיו הכדור במגרשו של משרד החינוך. נראה כמה ישקיע בביצוע לימודי החובה של הלשון הערבית, האם יכניס באמת מורים ערבים לבתי הספר היהודיים בצפון, באיזה קצב ירחיב את הלימודים ממחוז הצפון לכל תחומי המדינה ועד כמה יצליח, בסופו של תהליך, להביא תלמידים רבים יותר להיבחן בערבית לבגרות, לקרוא עיתון או ספר ולפנות לקהל ערבי בשפתו.