חיסיון עיתונאי וסוגיות חיוניות למשפט צדק וכבוד האדם

ולגבי עבריינים מ"השורה"?

“אין להחיל את החיסיון העיתונאי על מידע שעיתונאים מקבלים מעבריינים על עבירות פליליות שביצעו, היות ואין בו דבר לשמירת הדמוקרטיה, אלא לשמירת חרותו של העבריין ופרסומו. סיפורי הפשע חשובים להגברת התפוצה של העיתונים".

ואשר לסיקור המצולם בבתי המשפט?

“בהקשר זה הבעתי התנגדות נמרצת לצילומי חשודים ונאשמים בדרכם אל בית המשפט ובשובם ממנו ובתוך אולם המשפטים עצמו. אלה הם צילומים של אנשים ברגעי השפל שלהם המובאים שלא מרצונם לבית המשפט. רבים מהם אף לא הורשעו בעת צילומם. יש כאן פגיעה בכבוד האדם, כבוד שגם חשוד ונאשם זכאיים לו, ואילו מבחינת ההגנה על המשטר הדמוקרטי – אין כל חשיבות במראה פניהם.

ביושבי בדין אפשרתי, לא פעם, את יציאת הנאשמים מהאולם לתאי המעצר בדלת הצדדית לפני שעזבתי את אולם המשפטים, כי כל עוד השופט נמצא באולם לא ניתן לצלם בו. מכאן ניתן להבין את הגישה שלי גם לצילומים בבתי אבלים ובבתי עלמין. ההתנפלות של הצלמים על נאשמים בבתי המשפט מזכירה לי צילומים בגני חיות. "כיסוי הראש", שהחשודים והנאשמים עוטים על פניהם אינו מוסיף כבוד למערכת החוק".

ואשר לסיקור של המשפטים הפליליים?

“ניהול המשפטים הפליליים תוך סיקור שוטף של העיתונות מהווה בדרך כלל פגיעה בכבוד האדם ולעתים גם בצנעת הפרט. בשנים הרבות שישבתי על כס השיפוט ואשר במהלכן דנתי גם במשפטים שקיבלו סיקור עיתונאי נרחב, נכחתי בהעדפת כלי התקשורת את פרשת התביעה, הזוכה להבלטה רבה, כי בה יש עניין לקוראי העיתונים ולצופי הטלוויזיה, ואילו מסכת ההגנה אינה מעניינת. הציבור מתמקד באונס וכיצד נעשה, ולא בהגנת הנאשם הטוען שהכל היה בהסכמה, אפילו אם טענתו היא טענת אמת. כך נרמס כבוד האדם העומד לדין. בעיני הציבור הוא אשם מרגע שנחשד בעבירה שקיבלה פרסום בתקשורת. בחפותו, כאשר תצא לאור בפסק הדין, איש לא יתעניין.

אילו היה הדבר תלוי בי ודעתי הייתה נשמעת, לא היה מתפרסם דבר בתקשורת עד לפסק הדין, למעט הדיונים במשפטים פליליים של אנשי ציבור. אין בכך כדי למנוע מעיתונאים לשבת באולם בית המשפט ולפרסם אחר כך את התרשמויותיהם ממהלך הדיון והתנהלות השופט.
בעבר, העיתונים נהגו להגביר את תפוצתם על-ידי פרסום סיפורי מתח או רומנים בהמשכים. אני מציע שיחזרו לשיטת הפצה זו".

ברשותך, נעבור מנושאי התקשורת לנעשה באולמות בתי המשפט. בהצעת חוק חדשה של חבר הכנסת אורלב מוצע להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים לדון בהסכמה בדיני ממונות על-פי המשפט העברי. מה דעתך?

“אני חושב שיש לאפשר לבתי דין דתיים, לא רק רבניים, לדון ולפסוק בענייני ממונות ובדיני קניין כאשר כל הצדדים מסכימים לקבל עליהם מרצונם החופשי את פסיקתם. לדעתי ולדעת חברי (גם דתיים) על בתי הדין הדתיים, שידונו בנושאים אלה בברכת המדינה, להיות כפופים בדרך התנהלותם, להבדיל מפסיקתם, לחוק הבוררות, בדיוק כפי שבורר הפטור מפסיקה על-פי הדין המהותי כפוף לחוק הבוררות.

בתי הדין הרבניים דנו כל השנים בדיני ממונות מכוח הסכמת הצדדים, עד אשר בית המשפט העליון פסק שסמכותם לדון אך ורק במחלוקות בין בני זוג מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) מ-1953 ולכן דיין אינו יכול באותה עת ועל חשבון המדינה לדון בדיני ממונות על-פי ההלכה. אין לי ספק כי הדיון במחלוקות על ממונות וזכויות קנייניות בפני בתי הדין הדתיים מקל ויקל על העומס הקיים בבתי המשפט. נראה לי שהציבור הדתי ראוי להכרת המדינה בבתי דין כאלה ולהפעלתם המסודרת כשירות של המדינה לתושביה הדתיים".

תוכל להתייחס לעומס בבתי המשפט?

“העומס נובע מהמחסור בשופטים וממספרם הנמוך יחסית למספר העניינים המובאים להכרעתם. סיבה מרכזית נוספת הם הכבלים של סדרי הדין. תקלה בסדר דין גורמת לתקנה חדשה. כל תקנה מחייבת, כמובן, פרשנות ומעוררת מחלוקות ונדרש זמן שיפוטי יקר כדי להגיע להחלטות בשאלות שהן בלתי מהותיות להכרעה בין המתדיינים. על תקנות סדר הדין האזרחי לכלול מספר הוראות ברורות ולא מאות סעיפים, ולאפשר לשופט שיקול לדעת לנהל כל משפט, כהבנתו, בדרך הראוייה להכרעה במחלוקת המובאת בפניו".

יש פתרון מעשי לבעיות אלה?

“חלום חיי היה לכהן כשופט בשער העיר, פטור מהכבלים של סדרי הדין ודיני הראיות כך שאני, כשופט, אוכל לנהל את המשפט בעצמי על-פי הבנתי ולא על-פי המִתווה המוכתב על-ידי החוק ועורכי הדין".

ומעבר לחלום, כמי שהיה יו"ר הוועדה לרפורמה בניהול המשפט הפלילי מטעם מועצת לשכת עורכי הדין?

“לא ייתכן שהשופט הדן במשפט פלילי יקבל לידיו רק את כתב האישום, וכל אשר ידע יהיה, לפי צבע הדפים, אם כתב האישום הוגש על-ידי פרקליטות מחוז תל אביב או מחוז המרכז. עליו לקבל לפני הדיון את כל תיק החקירה של המשטרה או, לפחות, את כל העדויות שניתנו במשטרה, כפי שהשופט במשפט האזרחי מקבל עתה לעיונו, לפני חקירת העדים והשמעת טענות הצדדים, את כל תצהירי העדויות. היו ימים שגם במשפט האזרחי לא נמסר כל חומר לעיונו של השופט לפני המשפט. חל מהפך במשפט האזרחי. הגיעה העת למהפך דומה במשפט הפלילי".

אם כל חומר החקירה יהיה בידי השופט – מה יהיה תפקידם של עורכי הדין?

“אין בהצעותי כדי למעט מהחשיבות הרבה של עורכי הדין בהצגת עמדותיהם של בעלי הדין ובחקירת העדים. הצעתי שהשופט יקבל את התיק הפלילי לפני תחילת המשפט, יועדה לאפשר לשופט לנהל משפט כהלכה ובמהירות. דעתי הובאה בהרחבה בפני חברי הוועדה, שכולם היו עורכי הדין, אך היא לא התקבלה על דעתם".

מדוע?

“עורכי הדין חוששים שמא קריאת העדויות שנמסרו במשטרה תטה מראש את השופט נגד הנאשם. הם טועים. הרי קושי דומה קיים גם כאשר השופט נכנס לאולם בהכירו רק את כתב האישום שהוכן על-ידי הפרקליטות והוא מניח, היות שאינו יכול לבדוק, כי יש ממש באישום. עיון בעדויות שניתנו בחקירה עשוי לא פעם, מלכתחילה, למעט מחומרת התיאורים בכתב האישום ולעתים אף לאפשר מבט אחר מראש על האישומים עצמם. כך ייווצר בלב השופט איזון אמיתי לפני תחילת המשפט".

מדוע אתה דורש לבטל את זכות השתיקה?

“במשפט הפלילי יש לבטל את זכות השתיקה, כי זכות זו משמשת הגנה לאשמים. החפים מפשע זועקים את חפותם. המקור של זכות השתיקה טמון בתקופת האינקוויזיציה שראתה ב"הודאה" את מלכת הראיות. ההנחה הייתה שאדם אינו מודה על מה שלא עשה אפילו בהיותו על גלגל העינויים. לכן גם שופטי שלום השתתפו בחקירות כאלו. באנגליה, שהיא המקור לזכות השתיקה במשפטנו, קדם לזכות השתיקה איסור מוחלט לשמוע בבית המשפט את גירסת הנאשם. כלומר, נמנעה מבתי המשפט אפשרות ההרשעה על סמך הודאת הנאשם. הואיל ופסק הצורך בהוצאת הודאה מפיו בעת חקירתו, כבר לא היה צורך לענותו. לימים שונתה החובה לזכות. בימינו, במדינתנו, כאשר אסורה החקירה בעינויים וחוקרים עמדו ועלולים לעמוד לדין על הוצאת הודאות בלחץ, אין הצדקה לזכות השתיקה".

האם ההודאה בחקירת משטרה תמיד נכונה?

“לא. בהחלט לא תמיד. יש אנשים שהודו בעבירות שלא ביצעו. פעם שפטתי צעיר שהודה בעבירה רק כי לא רצה להישאר לחקירה ולהחמיץ את הבחינות באוניברסיטה. במקרה אחר מישהו הודה כדי לא לאחר לתחרות שחמט. יש כאלה שמעדיפים להודות בעבירה קלה אף אם הם לא ביצעו אותה, כדי להימנע מההטרדה הכרוכה במשפט. אנשים המשתייכים לקבוצות מסויימות בחברה הישראלית מוסרים לפעמים הודאות שווא כדי לחפות על אחרים, לעתים מפחד ולעתים תמורת תשלום מובטח שישולם להם בעת שבתם בכלא".

הכנסת מבקשת למנוע את זכות השתיקה בחקירות אשר מדובר באישי ציבור...

“מבחינה חוקית ומוסרית אין הצדקה לאבחנה בין חשוד מאנשי הציבור לבין חשוד אחר".

באשר לנוכחות סניגור בחקירה?

“יש הטוענים לחשיבותה של זכות השתיקה כי היא מגנה על החשוד מפני כוחה של המשטרה הלוחצת להשגת מידע והודאה מפיו. לדעתי אין ממש בטענה זו. ההגנה הראויה לחשוד מרגע מעצרו היא מתן אפשרות לסניגור לבקרו בכל יום כדי לעודד את רוחו ולדעת מה שלומו. על ביקורים אלה להיערך בנוכחות חוקר או איש משטרה, כדי למנוע כל חשש שמא הסניגור מעביר מידע לחשוד מחבריו או מהחשוד לחבריו ואגב כך משבש את החקירה. לכן, איני חושב שצריך לחוקק חוק המתיר לסניגור להיות נוכח בעת חקירת החשוד. אגב, אם זכות השתיקה תבוטל, לא יהיה צורך במתן אפשרות להתייעצות של החשוד עם סניגורו. העצה היחידה שיכול הסניגור לייעץ כדין לחשוד היא בשאלת הכדאיות של מימוש זכות השתיקה. אם זכות זו לא תהיה קיימת, על מה תיסוב ההתייעצות? הרי אסור לסניגור להציע לחשוד תשובות לשאלות הצפויות בחקירתו על מעשיו בעת ביצוע העבירה נשוא החשד".

ולגבי העצורים החשודים בביצוע עבירות ביטחוניות?

“כיום ניתן לעכב את מפגש העצור עם עורך דין עד לתקופה של 21 ימים מיום המעצר. סיבת העיכוב טמונה בוודאי, בין היתר, בחשש של ניצול הסניגור (מרצונו או מכפייתם של חברי החשוד) להעברת מידע אשר ישבש חקירה ואולי יסכל פעולות לתפיסת חשודים נוספים. לדעתי, גם לחשוד בעבירות אלו מגיעה הגנת הסניגור, שהרי לא מן הנמנע שהוא נחשד לשווא. אבל מן הראוי לקבוע בחקיקה שעל סנגורים אלה להיות בעלי סיווג ביטחוני".

לסיום, כיצד ניתן להגיע לצדק מרבי במשפט?

“החיפוש אחר האמת אינו קל. בית המשפט רוצה להגיע אליה, אך לא כל הכלים לכך נמצאים בידו ואלה הנתונים לו, כפי שהזכרתי קודם, מוגבלים, בין היתר, על-ידי סדרי דין ואיסורים על קבלת ראיות. אבל, ברצוני להתייחס לתקלה גדולה בעיני הנהוגה מימים ימימה בבתי המשפט והיא פסיקת השופטים על-פי התרשמותם מהעדים ומבעלי הדין המופיעים בפניהם. על השופטים לזכור כי ההתרשמות יכולה להטעות. הרמאים הגדולים משאירים רושם טוב. ההכרעה צריכה להיות מבוססת על ניתוח הראיות על-פי ההיגיון והבנת השופט את מציאות החיים. הכרעה כזאת תמיד ניתנת לערעור. ואילו ערעור על התרשמות אינו אפשרי, כי השופטים הדנים בערעורים אינם רואים את העדים. אפשרות הערעור על כל הממצאים שנקבעים על-ידי הערכאה הנמוכה הוא חיוני להגנת הנאשמים לאין שיעור יותר ממניעת העיון בתיק החקירה על-ידי השופט לפני תחילת המשפט ובמהלכו. מדינות אחרות אינן מסמיכות שופט יחיד, כנהוג אצלנו, לחרוץ דין על-פי התרשמות ואף לא שלושה שופטים. הן דורשות הכרעה של חבר מושבעים מורכב משבעה עד שנים-עשר מושבעים ומהכרעה פה אחד, או כמעט פה אחד שלהם".