שני עורכי-דין ידועים ומתוקשרים,
יעקב וינרוט ו
אליעד שרגא, נקלעו להתדיינויות הנוגעות להתנהגותם המקצועית. יש הבדל עצום בין הפרשות, אבל קיים גם צד של דמיון המעורר שאלות נוקבות בדבר היקפה של חובת הנאמנות של עורך-דין ללקוחו.
עו"ד וינרוט מואשם במתן שוחד ממש - דהיינו מתן שירותים משפטיים בעלות אפסית לבכיר מס הכנסה שוקי ויטה, בתמורה לטיפול אישי וליחס אוהד ללקוחותיו של וינרוט. מדובר בלקוחות כבדים, "טייקונים", שנזקקו להסדרי מס נוחים שמשמעותם חיסכון של מיליונים בתשלומי מס. עו"ד וינרוט טוען בלהט כי כלל לא גבה שכר נמוך משוקי ויטה, יחסית לשירותים שהעניק לו ולנהוג אצלו ביחס ללקוחות דלים. והאשמתו במתן שוחד היא, לגרסתו, אבסורדית ונקמנית. אם הבנתי נכון את הטיעון, הרי שעו"ד וינרוט טוען שהשאלה אם לטפל בתיקי מס הכנסה של לקוחותיו צריכה הייתה להעסיק רק את שוקי ויטה, שהוא עובד ציבור, ולא אותו, כעו"ד פרטי.
הערת אגב: מכל מה שקראתי על המשפט ועל חקירתו של עו"ד וינרוט, אני עדיין מתקשה לגלות את האקדח המעשן, את אותה מערכת עובדות המעבירה את הפרשה את הסף הפלילי. אף על-פי כן, הפרשה משאירה טעם רע מאוד גם אם ייקבע (ואני מאחל לעו"ד וינרוט שכך ייקבע) שלא נעברה על ידו עבירה פלילית.
עורך-הדין אליעד שרגא מועמד רק לדין משמעתי ובעבירה קלה בהרבה. הוא מואשם בעבירה משמעתית של העלבת "חבר למקצוע" (ראש הממשלה
אהוד אולמרט!) ובהתנהגות בלתי הולמת, וזאת משום שאמר על-רקע פרסום הנוגע לשיפוצים בלשכת אולמרט, כי מוטב לראש הממשלה שידאג להרחבת התא בכלא מעשיהו במקום בהרחבת לשכתו. מדובר באמת בהתבטאות סרת-טעם (אם אכן נאמרה), שבוודאי אינה מצופה מעורך הדין האמור להכיר ולהפנים את חזקת החפות.
עו"ד שרגא טוען, על-פי פרסומים, כי אמר את הדברים בכובעו כאיש התנועה לאיכות השלטון, תנועה שהוא בעל תפקיד מרכזי בה ושהוא מייצג אותה כעו"ד בעתירות ציבוריות רבות. מעניין לתהות אם חריצת דין בטרם משפט היא מאפיין של האיכות השלטונית לה מטיף אליעד, אך פרשה זו בכללותה אינה מצדיקה יותר מאשר הערה. לא כל אמירה סרת-טעם ובלתי הולמת צריכה להיות בסיס לאישום משמעתי, ומוטב שלשכת עורכי-הדין תעסיק עצמה בבעיות חשובות יותר בתחום האתיקה - והאמינו לי שישנן כאלו.
לטעמי, הבעיה האמיתית הקשורה בהתנהלותו הכפולה של עורך-דין שרגא היא היותו - בנוסף לפעילותו כיושב-ראש "התנועה לאיכות השלטון" - עורך-הדין המייצג תנועה זאת בהליכים רבים נגד התנהלות שלטונית בלתי תקינה בשורה של נושאים. בצד כובעו המקצועי הציבורי אין עו"ד שרגא, על-פי הפרסומים, מהסס לייצג כעו"ד פרטי לקוחות פרטיים שיש להם שיג ושיח או ריב של ממש עם השלטון. על התנהלותו זו זכה לביקורת בעבר, אולם איש לא טען שיש בה התנהלות בלתי חוקית, או אפילו שהיא נוגדת את כללי האתיקה.
|
|
לו הייתי צריך לסכם את דעתי האישית על הבעייתיות שבהתנהלות עוה"ד וינרוט, הייתי מגדיר אותה כך: שוקי ויטה היה לקוח שלך בעניין מסוים ועליך (להשקפתי), כעורך-דין, לא רק לדאוג לו באותו עניין, אלא להבטיח, כמידת יכולתך, שהוא לא ייפגע עקב הקשר המקצועי שהיה ביניכם. כעו"ד מנוסה שייצג את שוקי ויטה, היה עליך לדעת שטיפולו בלקוחותיך עלול להזיק לו ולהתפרש נגדו ולכן, מתוך חובת נאמנותך כלפיו, לא כלפי הציבור, היה עליך להניא אותו מטיפול בלקוחותיך האחרים. בעצם העובדה שלא פעלת כמתחייב מחובת הנאמנות שלך כעו"ד, סיבכת לקוח שלך בצרה צרורה.
אותה טענה הייתי מפנה לעו"ד שרגא. גם אם אתעלם מתפקידו הבכיר בתנועה לאיכות השלטון ומהזיהוי האישי שלו עם תנועה זו, לא אוכל להתעלם מהעובדה שתנועה זו מהווה גם לקוח לכל דבר ועניין המיוצג על ידו בהליכים ציבוריים רבים, ובכללם בעתירות כעותרים ציבוריים. חובת הנאמנות של עורך-דין המייצג דרך קבע גוף המתיימר להגן על האינטרס הציבורי וטוהר המידות בשירות הציבורי, צריכה לחייב אותו שלא להיות מעורב בייצוג בהליכים שתכליתם היא הגנה על אינטרסים פרטיים מול השלטון. עצם העיסוק בטיפול באינטרסים פרטיים מול השלטון, יש בו פוטנציאל לניגוד אינטרסים, וחשוב יותר - יש בו כדי לפגוע במעמדו של ה"לקוח" העיקרי שלו - התנועה לאיכות השלטון. על-פי פרסומים שקראתי, פגיעה כזו אכן מתקיימת.
ייתכן שציניקנים יאמרו שהתנועה לאיכות השלטון ו אליעד שרגא חד הם, ובעצם התנועה - הלקוח ועורך-הדין המייצג אותה, הם אותה ישות ועל כן אין בכלל לדבר על יחס נאמנות של עורך-דין כלפי לקוח. דומני שלא זה הדימוי שמבקש עוה"ד שרגא לבסס לתנועה ולפעילותו, ודי בכך.
לא תמיד חובת הנאמנות של עורך-הדין כלפי לקוח מסתיימת בטיפולו בנושא שהופקד בידו. לעתים, יכולות להיות לטיפול השלכות עתידיות, ובכל מקרה בו עלולה להיגרם ללקוח פגיעה ממשית עקב מעשה או מחדל של עורך-הדין שטיפל בעניינו, על עורך-הדין לעשות כל שביכולתו שפגיעה כזו לא תיגרם. טוב תעשה לשכת עורכי-הדין אם תתרגם חובות אלו לשפת כללים ברורה ומחייבת, שכן הכללים העוסקים כיום בסוגייה זו, לרבות הכללים האוסרים על ניגוד אינטרסים, לא די בהם.
|
|