לחניכי הוותיקים בכרמל ביום השריפה הנוראה

יצאו כבר כחמישים שנה מאז באתי אל הכרמל. ביתי וביתם של אלפי נערים ונערות נבנו בו על ראש גבעת אורנים ואלונים וקטלבים ירוקים שצפו מגבוה ברצועת הים שליחכה חופי עתלית. ניחוחות ההר הרחיבו את הדעת. הם חדרו לכל נים מנימי ישותנו.

הכרמל היה לחלק ממנו. הוא ניבט לתוכנו בעד בבות עינינו, נשמנו אותו, חיינו אותו. נופו הרגיע את נפשנו. עד היום. אהבנו כל עץ. בנינו והעתקנו הבית כמה וכמה פעמים כדי לשמור על עץ ותיק שלא יעקר, סללנו כבישים ושבילים ופיתלנו אותם לבל ייכרת אלון כריתת שווא.

ועכשיו כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים ( תהלים פג, טו) ואין כוח לשאת את השריפה הזאת שהייתה למוקד בו עלו השמימה רבים מדי מן האנשים שנחלצו להציל את ההר שלנו ונספו בו בלהבות. אנחנו בני הכרמל בוכים להם ואהבתנו הגדולה להר היא להם מספד שאינו יכול למצוא לבד משתיקה מילים.

יבוא יום, והעצים שהיו לפחם ינביטו שוב חיים. אתם תהיו ראשונים לראות.