הביזה והביזיון של הממשלה והמשטרה

שמענו בחדשות על מעשי ביזה שנעשו בישובים שפונו. חברת קיבוץ בית אורן ספרה כי חברים בקיבוץ נשארו בו כדי לשמור מפני מעשי ביזה, שכבר נעשו.

נוסף לכך, בתקשורת הובעה דאגת המשטרה מפני סקרנים רבים העלולים לבוא בשבת אל אזור השריפה, לחסום כבישים ולסכן בהתקהלותם את עצמם ואת זולתם.

השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ והמפכ"ל דודי כהן ראויים לבוז עמוק בשל ידיעות אלו. בכל מדינה נורמלית, וגם בישראל, יש לממשלה, לצבא ולמשטרה סמכויות לשעת חירום, המאפשרות הכרזה על אזור מסוים כעל אזור מוכה-אסון ולהשליט בו משטר חירום.

אילו היו השר והמפכ"ל ראויים לתפקידיהם, שנראה כי הם גדולים על אנשים אלה, היו קובעים מיד שני דברים פשוטים ומפרסמים אותם ללא הרף בכל כלי התקשורת (שגם עליהם יש לממשלה סמכות לכפות מסירת הודעות מטעמה, בשעת חירום):

א) האזור שיוגדר בצו, והכבישים שיפורטו בו, הם אזור מוגבל מטעמי חירום (המינוח אינו חשוב, שכן יש בחוק מונחים מתאימים). כל אדם שיימצא באזור ובכבישים אלה, ואינו תושב המקום על-פי מסמכים שיציג מיד, רכבו יוחרם וכל הנמצאים בו יושמו במעצר ל-48 שעות. יעצר גם תושב המקום, אם לא ציית לצו המורה לו לפנות את ביתו ולצאת מהישוב.

ב) כל ישוב שתושביו, כולם או חלקם, הצטוו לפנות את בתיהם, יוכרז כיישוב במצב חירום וכוחות צבא ומשטרה יסיירו בו או בקרבתו, באופן שלא יסכן אותם. מי שייראה לכוחות אלה כמנסה לבזוז רכוש, ידרש לעצור ויושם במעצר, ומי שלא יציית וינסה להימלט - יירה על-מנת לפגוע. העונש על ביזה בשעת חירום חייב להיות קשה במיוחד, וגם זה כבר מוסדר בחוק.

כך נוהגים בכל העולם, ללא רחם וללא כל הסתיגות, ורק אצלנו חוששים מפני בג"צ או מפני "מה יגידו" כל המוני הארגונים שזכויות-אדם מזויפות, המומצאות חדשות לבקרים ללא תקדים, מעניינות אותם יותר מבעיות קיומיות של המדינה.

למרבה הצער, במדינת ישראל אין שלטון והממשלה אינה מושלת באמת אלא נוהגת כוועד גבאים בגולה - כך תיאר בצדק האלוף בני פלד ז"ל - ודברים אלה נכונים לכל ממשלה שכיהנה כאן מאז קום המדינה.