יוסף ואחיו, ומה שביניהם

סאגת "פרשת יוסף ואחיו" העגומה ואשר תחילתה בפרשת "וישב" מגיעה לקיצה בפרשתנו, פרשת "ויגש", הכוללת ק"ו פסוקים (וסימנך: בכל לבבך"). הגם שאין בפרשה שום איזכור מצוותי, יש בה מגוון נושאים רחבי היקף, מפעימי לב וסוחטי דמעות כשהשיא הוא, המפגש ההרואי של יוסף ואחיו. מפגש היסטורי שנערך בארמונו הגדול והמפואר של "השליט החכם והגדול באימפריה המצרית העתיקה" [מדרש גם], יוסף הצדיק. מפגש שבו האחים "סוגרים שורות" [מתוך "מילון הצירופים" מאת רוביק רוזנטל], דהיינו: האחים מתחילים לפעול בתיאום וביעילות לאחר תקופה של עימות ושנאה עד כדי חשיבת הרג וירידה אל תהומות הנשייה כאומרם [בראשית ל"ז, כ']: "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות [כאחת החיות]. ואמרנו [לאבינו]: חיה רעה אכלתהו".

בעקבות יחסו המעדיף של יעקב והתנהגותו היהירה והבלתי מקובלת של יוסף, מערכת היחסים בין האחים "עולה על שרטון" ומגיעה ל"מבוי סתום". בין האחים מתחילה מערכת יחסים של עימותים מילוליים, קנאה, שנאה ומשטמה, כעדותה של תורתנו [בראשית ל"ז]: "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום...ויוסיפו עוד שנוא אותו...ויקנאו בו אחיו". וכאשר יוסף, לבקשת יעקב, מגיע אל העיר שכם (סמל של פורענות. ודו"ק) כדי "לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן", התורה מספרת שהאחים כבר "נסעו מזה". פירוש: האחים "הסיעו עצמם מן האחווה" ובמילים אחרות: נוצר נתק מוחלט בין יוסף ובין אחיו. נתק שיוביל מאוחר יותר לאותה חשיבת הרג, כפי שציינו לעיל. ואכמ"ל.

ימים עוברים ושנים חולפות. האחים נאלצים לרדת למצרים "כדי לשבור אוכל" ומגיעים אל ארמונו של יוסף הממשיך את סאגת הנתק ומאשים אותם בריגול חמור נגד האימפריה המצרית. להוכחת חפותם, האחים נדרשים להביא מכנען את בנימין, אחיהם הקטון. בחזרתם לכנען יוסף "דואג" להטמין באמתחת בנימין את "גביעו של השליט" והאחים מאולצים לשוב על עקבותיהם למצרים כדי ליישר את ההדורים עם ה"שליט המציק". יהודה, כנציגם של האחים, אוזר אומץ ומתייצב מול ה"רודן המתעלל" ובהפגנת נחישות מחד-גיסא, ורגישות מאידך-גיסא, הוא גורם ל"שליט הרשע" לשנות את פאזת יחסו והתנהגותו כלפיהם. יהודה מוכן "לתפילה, למלחמה ולפיוס" [מן המדרש] בד-בבד עם שימוש בביטויים ובמוטיבים רגשניים שגורמים אמפתיה מצד השומע כלפי המדבר, כלומר: רגישות למצבו של הזולת, היכולת להזדהות עם רגשותיו ולראות את הדברים מנקודת מבטו (של הדובר).

יוסף אינו יכול עוד להתאפק. ולאחר שהוא "מעמיד את האחים על טעותם ומביאם לידי מציאות של הכרה בחטא, וידוי וחרטה גמורים" [מדרש גם] הוא מתוודע אליהם באומרו בקול שנוק וחנוק מדמעות: "אני יוסף"! הוא מבקש מן האחים המבוהלים, ההמומים ופעורי הפה לגשת ולהתקרב אליו כשהוא מוסיף בקול ברור וחד את משפטי האלמוות והנצח [בראשית מ"ה, ג'-י"ג]: "ועתה, אל תעצבו! ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחייה שלחני אלוהים לפניכם...וישלחני אלוהים...ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה, כי [אם] האלוהים...". השלשת והדגשת עניין "האלוהים ששלח אותי" מלמד שכאשר יוסף מרגיע את אחיו בצורה הזו, הוא משריש בהם את עובדת מציאות "הכל משמיים", מלמעלה. הקב"ה הוא "סיבת הסיבות ועילת העילות". הקב"ה הוא האחראי בלעדית וישירות על מה שמתהווה בעולמו הגדול שברא "בששת ימי המעשה", כמו גם על עולמו של הפרט, של כל נוצר. וכשם שקיימת "השגחה עליונה" קוסמית, קיימת גם "השגחה פרטית" לכל נברא ונברא.