אודה ולא אבוש, שעד לפני שמונה שנים לא ידעתי את ההבדל בין מוּפָה לנִיפֶּל. אך למרות אי ידיעה זו התגאיתי ביכולתי לזכור ש"גַ'בְּקָה" היא "מלקחת הדיקת כיוונון". אם הייתי אומר לאחר מעובדַי, עאדֶל, או וַוחיד, תמסור לי את המלקחת הדיקת הכיוונון, הוא היה משיב "מה זה מלקחת? מה זה הדיקת? מה זה כיוונון? ומה זה תמסור?".
לא שלמדתי מה היא ג'בקה במכון הטכנולוגי למכשירי עבודה מתכתיים, ולא שלקחתי קורס מזורז במכון לפריון ושיריון, לא שבחרתי להתעמק בפרק המילואים של "ודייק", ולא שבניתי לעצמי פוזיציה של צייקן המתהדר בידיעת הלשון העברית, אלא פשוט לא ידעתי אחרת. לא הייתי שם.
לא עמדתי ליד מי שהחזיק בצבת רביץ, במאליג', בכף בנאים, לא עמדתי ליד מי שבנה שְטְרַאוָוה, מיקרופַּיל, לא צפיתי במי שמרח סיכָּה שבע, או מי שהרביץ בטון, התיז, זרק, השליך, לא הבנתי את ההבדל בין גיבל לדיבל, בין רינג לחצי פתוח, בין שוודי למפתח צינורות, שופין למשוף, בין מסור עץ ומסור ברזל, לא נגעתי בחיי באימפקט, בקונגו, מברגי כוכב והלן. המושגים הסקוורנה, גרדנה ושטאל היו עבורי אוספי עיצורים שאינם ניתנים לזכירה.
אז מה קרה לפני שמונה שנים? החלטתי לבנות לבדי את העסק החדש. מבנה של 150 מ"ר שעלי להקים בו קירות פנימיים, חדרי שירותים, מפריד שומנים, ביוב, מטבח, ריצוף, קרמיקה, חשמל, מים, צבע, ארונות עץ, מדפים ועוד. באותה תקופה ההבדל בין גבס לבן לגבס ירוק לא היה מוכר לי. נטיית הלב שלי הייתה לקחת קבלן ולהטיל עליו את כל המלאכה. בחנתי מספר הצעות של קבלנים יהודים שרובן חצו את קו חצי מיליון השקלים. לבסוף בעצתו של חבר ובתמיכתו המנטאלית העזתי לתפוס את מקומו של הקבלן ולבצע בעצמי את כל העבודה.
חצי שנת עבודה. כל יום מספר שעורים. סולם גימ"ל, מלחם צינורות LM2, צינורות פלסטיק PE-100. מפריד חופית 2000 ל', ספטינג, דלתות פנדור, צלינדרים, אקרילט ופולימר, פטישון וברגי פח, אוּמים ומוטות הברגה, מסמר 5 32X ומסמרי פלדה. מה אני מלאֶה את הקורא במושגים זרים הידועים לרומנים וערבים, אפילו הסינים כבר אומרים "אני מדביק את הקרמיקה 20 ס"מ אוּבֶּרְקַאנט, את השייש 17 אוּנְדֶרקַאנט".
ברי לכל בר-בי-רב שהחיסכון היה אסטרונומי. אני מנטרל את ימי העבודה שלי ומגיע לסכום מצטבר העולה על מאתיים אלף שקלים חדשים. זה הסכום שקבלן ממוצע ראה כנכון להרוויח בחצי שנת עבודה (סביר להניח שהעבודה גם הייתה נעשית במחצית הזמן).
באותם ימים הבנתי שאנחנו (עם ישראל) נועדנו להיסמך על
עובדים זרים. לדידי לא היה הבדל בין עבדאללה לצ'אנג, בין מוססקו ומרקו, בין עיסא ולריסה, כולנו נועדנו לעשות שימוש בעבודתם של זרים הבאים אלינו במטרה לנצל את חולשותינו – העדר כישורי עבודה פשוטה.
אם הם מרוויחים, גם אני יכול להרוויח. מה חסר לי? מדוע אני לא יכול להרוויח שלוש מאות שקלים ליום עבודה, ארבע מאות, עם קצת "פוליטיקה" גם חמש מאות ושש מאות?
אם אני חולף ביעף על פני מסלול ההכשרה שלי מאז הגעתי ל"זרם עובדים", לכיתתה של לבנונה שריד בטבריה, דרך בית הספר התיכון העיוני , לימודי המזרחנות, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, הרי שהפכתי מומחה לסוגי נייר כתיבה, סוגי דיו, סוגי פונטים, טרנסליטרציה נאותה של מושגים בערבית ואנגלית, ידיעה מושלמת של חיי תיאורטיקנים והוגים חברתיים, פה ושם גם יכולתי לדקלם פיסקאות שלימות מספרים העוסקים ביין, מסעדות גורמה, מסלולי טיול בצפון איטליה, הכרה של כל היקבים בפיימונטה, דרך היין, בוז'ולה, גוורצטרמינר, גורדייב ואוספנסקי.
מעולם לא רחצתי ידיו של בעל מקצוע כלשהו. מעולם לא הייתי שוליה לטייח, רצף, מסגר, בנאי, טפסן, גגן, גנן, חשמלאי, שרברב, נגר, מכונאי וכל בעל מקצוע אחר שהגיע לאן שהגיע משום שנכשל במערכות בהן הצלחתי אני.
אבסורד!
כיצד הגיע למעמדו המורה, המדריך, בעל המקצוע המכשיר שוליות? מה הפך אותו למומחה בתחומו. מה הפך את יוסי מיוחס לחשמלאי אשר טור מכוניות עומד כל בוקר לפתח החשמליה בטרם נפתחו דלתותיה? מה הפך את רשימת הממתינים למופיד הגגן לרשימה סגורה שאין שום יכולת להיכנס אליה בשלוש השנים הבאות?
מה הפך את יענקל'ה לנגר שכל העיר מדברת על כך, שכל מחיר שינקוב יתקבל באהדה על-ידי כל קמצן בעיר? מה עשה את רמי לבעל מוסך שכל חברות הרכב מחזרות אחר פתחיו הנעולים בפניהם? מה הסוד במפעל האלומניום של משה, שכל בתי היוקרה בקיסריה מתנאים בעבודותיו? ויכולתי להפליג בשבחם של רבים מבעלי המקצוע שנכשלו במערכות בהן הצלחתי אני.
יוסי, מופיד, יענקל'ה, רמי ומשה לא למדו בבית הספר התיכון העיוני. שניים מהם לא למדו בכלל בבית ספר תיכון כלשהו. לאחר בית הספר היסודי נטלו ההורים את הילדים לבעלי מקצוע והפקידו אותם בידיהם. שניים למדו בבית הספר "נעורים" ואחד בבית הספר "עמל". כל החמישה נוסעים היום בג'יפים מהודרים, מתגוררים בבתים פרטיים ופעילותם בקהילה מבורכת. יוסי עזר לשני בניו להקים עסקים לידו, מופיד הכניס את בנו לעסק, בנו של רמי ממשיך את דרכו, משה הכניס את אחיו ואחייניו לעסק, יענקל'ה היחיד שילדיו האקדמאים אינם עובדים בעסק.
אשוב לשאלה: מה הפך אותם למה שהם למרות פיתוח של קריירת לוּזֶר בתחום הלימודים העיוניים? האם היו להם כישורים טכניים סמויים, חבויים, בלתי ניתנים לגילוי? אנסה להשיב על כך מבלי להסוות את דעתי האישית: בתי הספר העיוניים משתיתים את מהותם על דעות קדומות המנציחות אידיאולוגיות פטרוניות של עם אדונים!
בום!
לא כל כך בום. אני מבקש להוכיח זאת באמצעות ה-Extreme case של הקמת בתי ספר פרטיים אליטיסטיים.
לאחרונה החלה מגמת בידול בחברה הישראלית, מגמה המבקשת להקים בתי ספר פרטיים ב"רמה גבוהה", בתי ספר פרטיים "אחרים", בתי ספר עם "אמירה חברתית", "אידיאולוגיה עם דגש תרבותי", "ערכי תנועת העבודה", "הומניזם תרבותי", "חינוך מנהיגי העתיד", "לגדול אחרת" "חברותא", "דמוקראטי" ועוד 200 בתי ספר פרטיים שהוקמו מתחת לאפו של משרד החינוך. משום מה, נטל משרד התמ"ת אחריות על בית ספר מקצועי "צור לבון" שהוקם בתפן על-ידי סטף וורטהימר, אך דלות החומר הלימודי (C.N.C. כמקצוע תעשייתי) מצביעה גם שם על תפיסות אליטיסטיות, קידמה טכנולוגית ושימוש מושכל במחשבים. אין בית ספר בו ניתן ללמוד את ההבדל בין מופה לניפל. את זה צריך ללמוד במחסן של המוסך, במדפים של הנגריה, על פיגום עם מופיד הגגן, במגירות של "משה אלומיניום".
נדגיש.
אין בית ספר בו ניתן ללמוד על ההבדל בין מופה לניפל. אני בספק אם יש רבים היודעים את ההבדל בין את, טוריה וקלשון. אינני יודע איך אומרים בתאיילנדית "אש פולחת בשדה", או "שורו הביטו וראו" – מה עצוב היום הזה.
