אי-תוחלת

השריפה בכרמל הייתה אירוע מכונן: באופן הבוטה ביותר נחשפה חולשתנו ונזקקנו לסיוע מדינות זרות, כמו בזמן הרכבת האווירית של ניקסון במלחמת יום כיפור. מערכות מדינה נחשפו כמערכות יגעות, חורקות ולא מתפקדות. כך נגלים ביום-יום פקקי התנועה האיומים שבהם נלכדים אזרחי ישראל, הבירוקרטיה המטרטרת, והעומסים הכבדים בבתי החולים, בהיעדר כוח-אדם. קריסת מערכות זאת מלווה תכופות בהרבה מהומה, כמו התרוצצות כוחות המשטרה באסון הכרמל.

באופן מוחשי ביותר הלמה בי התחושה שעתידנו רעוע, ושיהיו פה אסונות ענק ללא מושיע, במקרה של התקפת טילים במלחמה עם אירן, סוריה והחיזבאללה, בהיעדר שלום צודק לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ועם זאת, ממשיכה השחצנות: ברק מתנגד להסכם פיוס עם טורקיה (מדוע לצרפה לאויבינו?), הגם שמעשיהם של קובעי המדיניות הדגימו שהם האחרונים להכיר בתעמולה שהורו ליצור: המצור על עזה הוקל, ובימים האחרונים נרמזה נכונות להביע חרטה ולשלם פיצויים לאזרחים הטורקים שנורו.

מזה זמן אין עוד כמעט כל דיווחים חדשותיים בנושא השלום, והמדיה הפכה לרוב למשמימה, ומוצפת בידיעות-פנים טריוויאליות. המתנחלים ממשיכים לפרוע בחקלאים פלסטינים, ולאחרונה התבשרנו כי בארות ומקורות מים בגדה מופקעים והופכים לאתרי תיירות כביכול. הושתק המידע על עצי הזית שממשיכים להיגדם, על אודות נדל"ן פלסטיני המופקע, ועל תושבים המגורשים מבתיהם. הוצנע מאמרו האחרון של תומס פרידמן, בעל הטור הנחשב ב"ניו יורק טיימס", שבו הוא כתב שארה"ב צריכה לאיים על ישראל בקיצוץ הסיוע, לשם קידום שיחות השלום שנתקעו.

היסט החדשות לטריוויה גם מיסך את הידיעה המוצנעת בדה-מארקר (ב-11.11.10), שלפיה מצבה הכלכלי של ישראל רחוק מלהיות שפיר - בין היתר ירדו ייצוא ההיי-טק - ב-22%, ייצוא הטקסטיל - ב-20%, וייצוא התרופות - ב-34%. הגירעון בסחר סחורות מסתכם השנה ב-7.3 מיליארד דולר, לעומת 4.9 מיליארד בשנה שעברה. בכל זה הבליח לרגע כברק הדו"ח על העוני המאמיר לממדים חסרי-תקדים, אך השקט הנורא חזר להשתרר בים ידיעות הטריוויה.

המהלומות הקשות והבוטות שהביאו להשתקה ולאימה הן מאחורינו - מלחמת עזה, פרשת המשט, השתקת ח"כ חנין זועבי, ולצידן שורת הרשעות בחתרנות של אנשי דת ואנשי ציבור פלסטינים ישראלים. הרחש הפשיסטי בדמות הצהרת אמונים למדינה יהודית, דבר המעמיק את הדה-לגיטימציה של הזהות הפלסטינית בישראל, ובעניין מכתב הרבנים שונא-הזרים - הפכו עד מהרה בשיח מיתמם לעניין נורמטיבי.

בכל זה יש מתקפה כנגד האינטגרטיביות שלנו, כיצורים המובנים לתכלית ולעשייה. מאפיין מרכזי של האדם, לפי אריסטו, הוא ה"טלוס" - התכלית. ואילו כאן, הולך ונאכף על הרוחות החופשיים והתוססים בישראל מצב של אי-תכליתיות, כאשר הכל מתפוגג ואינו משאיר אחריו כל חדוות מעשה. קודם היו עוולות קשות וצורמות, בעקבותיהן באו מהלומות על היושרה שלנו, וכרגע שורר שקט - לא כי המצב באמת אופטימלי ורגוע, אלא כי דוכאו כוחות החיים שבנו. לכל זה יש השלכות קשות על ההוויה התודעתית-מדינית שלנו, ואף על יזמותנו הספונטאנית. יש לפעול ליצור מציאות ישראלית רחומה ונוטת חסד יותר, שיש בה יעילות מערכתית, איכות של חיים ראויים, צדק ומוסר.