בעל אתר אחד, שאינו ראוי לאזכור שמו, החליט למשוך תשומת לב על גב המתים. נכון יותר - על גב אישה מתה, ששמה הטוב מוכר היטב לציבור.
בעקבות החלטת נגיד בנק ישראל על הנפקת שטר כסף חדש, שיישא את דיוקנה של המשוררת רחל - הודיעו באתר המדובר ש
"המשוררת השרלילה רחל תופיע על שטר בן 20 שקלים".
שמה של רחל המשוררת, מיותר לחלוטין לציין, לא הוזכר או נחשד מעולם בהקשר של שחיתות והתהוללות, אלא מאז ומתמיד כנכס רוח; כביטוי יצירתי נעלה לבדידות וחולי ואהבות נכזבות.
ההכרה של בנק ישראל בזכרה של המשוררת, הפכה לרגע להתעלות מסוימת. הנה, אפילו בנקאים ציניקנים שכל עולמם הוא כסף, יודעים להוקיר גם את שורשי הרוח של מדינת ישראל. אך ההחלטה המבורכת הזו עוררה, כאמור, אדם נבל להכפיש את זכרה של רחל - ולקוות לתשומת לב זועמת. הרי העיקר הוא שיקבל תשומת לב.
המתים, כידוע, אינם שוכרים עורכי-דין להגנה על שמם הטוב. במקרה של רחל המשוררת, אפילו בן לא היה לה. אם היה לה, הייתה קוראת לו "אורי" - כשם אחד משיריה החזקים ביותר: "בן לו היה לי"; ואולי היה תובע בשמה.
בעל האתר יודע היטב, שאין מי שיתבע אותו לדין. יתרה מכך, עורכי-דין מלומדים הסבירו לא פעם בתקשורת ש"אדם מת אינו יישות משפטית". כלומר, אם הוא מעניין מישהו אחרי מותו - דמו נשאר הפקר, שהרי לא נותר לו דם. כלומר, כל נבל יכול לגדף אותו, להכפיש אותו ולחלל את זכרו, אחרי פחות וגם יותר ממאה שנים, כשגופתו כבר בקבר. תשומת הלב האינטרנטית הזו, מעבר להיותה מחליאה, היא מסוכנת לחיי אדם בכל העולמות.
לפני יותר משנה נערך דיון במכון ון-ליר בירושלים על זכרה של
חנה סנש - שנרצחה בשואה בהונגריה - שחולל במחזה ששודר בערוץ הראשון. במחזה היא הופיע כבוגדת, מה שלא היה נכון במציאות ואף ההפך מכך. אחייניה של חנה סנש התחננו ואף פנו לבג"צ נגד הערוץ הראשון, כדי למנוע את השידור המבזה שהשתולל בכל הפרומואים. בדיון שנערך בון-ליר כעבור שנים, טען השופט חשין שהיה בדעת המיעוט בבג"צ - שכבודה של חנה סנש כאדם גובר על כל טענה של חופש ביטוי אמנותי, לכאורה, שהפך את העובדות לשקריות ואותה לדמות מבוזה.
ועכשיו תור רחל המשוררת; מהגדולות במשוררות ישראל. היא יכולה להפוך בן-רגע ל"שרלילה" או לקבל הזדמנות ממשפטן נמרץ - מישהו שיחייב את הנבל שפרסם זאת בקנס ענק, שיוקדש להמשך זכרה הברוך ושיריה החיים של רחל.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
