לרשימה הארוכה ומעוררת החלחלה של אתרי השימור בארץ, שגרזן הכורת כבר עלה עליהם באחרונה או שמאיים לעלות בקרוב, מתווסף בסוף השבוע גם קולנוע "סמדר" הוותיק שבמושבה הגרמנית בירושלים.
בזיכרונם של ירושלמים רבים, במיוחד אצל אלה משנות ה-50 וה-60, חרות קולנוע "סמדר" כסמל היסטורי וכנכס תרבותי. המדובר באולם הקולנוע היחידי שמצוי במרכז העיר וגם היחידי שדאג תמיד לפתוח את דלתותיו בכל ימות השבוע.
גלגולי "סמדר"
משהוקם בשנת 1928 הוא שימש אכסניה לצבא הבריטי ששלט בארץ. לאחר מכן הופעל לצרכים מסחריים, עד שבשנת 1950 רכש אותו אריה צ'צ'יק, כאולם-קולנוע לכל דבר, ומשפחתו היא זו שדואגת להפעילו עד עצם היום הזה.
שמו של קולנוע "סמדר" יצא לפניו כאתר ביתי ושכונתי. צ'צ'יק שימש, בו-זמנית, כקופאי, כסדרן וכמקרין. הוצגו בו שתי הצגות יומיות בכרטיס אחד: מערבון וסרט-מלחמה. בין צופי הסרטים רווח המנהג לגלגל בקבוקי-שתייה מן השורה האחרונה באולם ועד לשורה הראשונה, דרך המורד המשופע שבאולם. בתוך כך גם דאגו הצופים, באין מפריע, להשטיח על רצפת הקולנוע מרבד של גרעינים מפוצחים.
הגורל המר
וכמו גורלם המר של בתי-קולנוע ירושלמיים קודמים - "ציון", "אורגיל" "תל אור" ו"אדיסון" - הגיע עכשיו תורו של "סמדר" להסתלק מן העולם. אף שהעירייה גמרה אומר לשמר את המבנה הארכיטקטוני המרשים, מעידים עכשיו כל הסימנים שההחלטה תיוותר על הנייר בלבד. חרף כל המאבקים הציבוריים להצלת הקולנוע המיתולוגי, הוצא השבוע מכרז למכירתו על-ידי משפחת המייסדים. כדרכו בקודש של "השוק האפור", יוקם במקום, ככל הנראה כבר בעתיד הקרוב, עוד פרויקט נדל"ני יוקרתי למגורים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
