הנציב הבריטי העליון בפלשתינה בוודאי לא חלם שיום בהיר אחד, בתום 70 שנות המנדט הבריטי בארץ ישראל, תקום על הטיילת של תל אביב מסעדת-יוקרה הנושאת את שמו בגאון. "הרברט סמואל" (רחוב קויפמן 6) זכתה לכבוד הזה, בזכותו של בעליה ושף הצמרת שלה, יונתן רושפלד, שהעניק לה את שמה מתוך נוסטלגיה לתקופה שחלפה ואיננה.
במשך שנים נהנתה "הרברט סמואל" ממעמד-בכורה, עד שלפני כשנה נולדה בתל אביב אחותה הצעירה, "טאפאס", שברחוב אחד העם, ורושפלד נאלץ להתפנות, על-חשבון "הרברט", כדי לגדלה ולטפחה. מטבע הדברים ניתנה תשומת הלב בעיקר לבת הזקונים שלו, מה גם שהוא נכנס באותה עת לשותפות חדשה בבעלות עליה.
אותות ה"אפליה" ניכרו היטב ב"הרברט סמואל" הבכורה, ומאז לידתה של אחותה הצעירה, דומה היה שירדה מגדולתה. אנחנו, מכל מקום, חשנו בכך בעת ביקורנו האחרון בה לפני כשנה. את כתבת הביקורת עליה הכתרנו אז בכותרת
"כגודל הציפייה - גודל האכזבה" (27.1.10), ונראה שהדברים אכן עשו את שלהם.
קולינריה במיטבה חזרנו השבוע ל"הרברט סמואל" כדי לתהות על קנקנה והופתענו לטובה. מסתבר שהתפריט באמת חזר לימיו הטובים - מגוון ומעורר תיאבון. אלא שלצורך הערכה, בין אז להיום, בחרנו, בכוונה תחילה, בתפריט דומה לזה שמלפני כשנה: ניוקי-אפונה וערמונים, ברוטב-שמנת - מנה שהייתה עשויה הפעם בטוב טעם. גם מנתה של בת הזוג - רולדת עגל-חלב עם קנלוני - זכתה לשבחים מרובים. שלא כמו בשנה החולפת לא שחו הפעם שתי המנות ברטבים מיותרים ומתיזים. ליווה אותן לחם שחור, חמים ופריך שנאפה במקום, ושהיה רווי כולו בתאנים ובאגוזים, כשבקבוק גדול של סודה סייע להפגת הצימאון.
מעודדים מן ההצלחה הקולינרית המרשימה, הלכנו על הקינוחים, שבשנה הקודמת לא היו בשיא-תהילתם. בחרנו בגלידת-סורבה, שהוקפה בשערות קדאיף, ונהנינו מכל ליקוק. גם קפה האספרסו הכפול, שהיה דומיננטי, עתיר קצף וניחוחות, היה שמיימי.
אבל, על הקולינריה המשובחת העיב צל כבד של מוסיקת מחרישת-אוזניים, שבעטייה לא ניתן היה להחליף אפילו מילה טובה עם המלצר, שרק בפעם השלישית הצליח לקלוט את שאוותה נפשנו. את המטרד הזה, האופייני למסעדות רבות מדי, צריך להסיר מהר ככל האפשר, ובלבד כדי להינצל מביקור מיותר אצל רופא-אוזניים.
החשבון לשניים הסתכם ב-320 שקל, כולל תשר של 15 אחוז לשירות אדיב ומהיר מאוד.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
