"שרי ה
ממשלה וסגני השרים רוצים לקבל מהמדינה קצובת ביגוד שנתית בסך של 4,018 שקל, בדומה להחזר שניתן לחברי הכנסת ולמנכ"לים של משרדי הממשלה" (חדשות דה-מארקר).
צריך לשים 'מארקר' על חדשות התאווה. דברים שרואים מכאן רואים גם משם.
רוב הציבור איבד אמון בפוליטיקאים. רוב הפוליטיקאים איבדו את הציבור. קרב אבודים. לפני זמן מה פורסמו סקרי דעת-קהל לגבי אמון הציבור במוסדות המדינה:
72% מכלל הציבור מעיד על עצמו שאין לו אמון בפוליטיקאים.
מדינה עם הנהגה רצינית מבינה שיש פה בעיה. אולי התקשורת מסיתה נגדם? אולי הם עצמם מסיתים נגד עצמם? אולי העם מיואש? האם מישהו צריך לבדוק את זה? הרי במצב נורמלי, בו האמון היה לפחות 50%, ופערי השכר בישראל לא היו גדולים כל-כך, מי היה מתייחס לחליפות?
ללא קשר לחליפות הבושה, בחודש ינואר יעלה שכרם של שרי-השררה בכ-3,000 שקלים. לא רחוק משכר המינימום, הרחוק משכר מנפצי האמון. חסידים של תאווה. שוכני מגדלי השן ברובם, אנשים רהוטים ומשכילים. אבל הלב. הלב היהודי שלהם צרוב בחשבון בנק מתנפח בעל קוד סודי, המשתחרר אל הציבור פעם בארבע שנים, לעיתים שנתיים, עת העם מחליף את שודדי הקופה, אוהבי עצמם.
נבחרי הציבור הם השתקפות של החברה: אולמרט זה אנחנו; נהנתן בלתי נלאה, עייף מאידיאולוגיה בסיסית. גם נתניהו; לא תמיד אמין. לא תמיד מאמין - בזכותנו על הארץ. גם משרון היה לנו קצת. הקומבינות, השקרים, האטימות. אבל למה לכתוב רק על ראשי ממשלה? אין ממשלה בירושלים. אין מנהיגים בעיר הקודש. לא אכפת להם. אולי לחלק זעום. אולי.
איכה יבשו בורות הבושה, כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את דרך-הענווה, ובינינו חומה. ירושלים של ברזל, הממשכנת את שרי השררה, בליבה נחושת קרה ומנותקת.
שלחנו אתכם אל השררה, אתם שלחתם אותנו אל קרב השנאה הזה. ואתם לובשים את מעילי הכפייה, את חליפות ההגנה מהעם המתבייש בעצמו.
בנימין-זאב בגין. התחל אתה. ותר על חליפת הבושה. אם לא למעננו, למען זכר אביך הצנוע.
