סילופי הליבה

מרבית הדיפלומטים והעיתונאים חוזרים שוב ושוב על כך שעל-מנת להשיג הסדר שלום, על ישראל והפלשתינים לדון ב"נושאי הליבה" כמו גבולות ופליטים. אך בשני הנושאים, השקרים - ההיסטוריים והמשפטיים - הפכו לאמיתות מוסכמות.

בסוגיית הגבולות, האמת המוסכמת היא שעל ישראל "לשוב לגבולות 1967". יתר על כן, הרשות הפלשתינית מבקשת מן העולם להכיר במדינה פלשתינית "בגבולות 1967". אלא ש"גבולות 1967" מעולם לא היו קיימים. ב-1949 יצרו הסכמי רודוס את קווי שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן, שעל-פי דרישתה של ירדן הוגדרו כ"זמניים", וחסרי משמעות פוליטית או חוקית, וזאת כדי שלא תהיה להם השפעה על מו"מ עתידי בעניין הגבולות. קווי שביתת הנשק לא ייצגו אלא את הקווים של התפרסות הכוחות שהיו מעורבים בעימות ביום שהוכרזה הפסקת האש. הקו סומן על המפות שהוצמדו להסכמי רודוס בעט ירוק, ומכאן שמו "הקו הירוק".

החלטה 62 של מועצת הביטחון של האו"ם (מה-16 בנובמבר, 1948) הדגישה את זמניותם של קווי שביתת הנשק שהושגו "בתקופת המעבר לשלום קבע בארץ ישראל". משמעות הדברים הייתה אז, כפי שהיא כיום, כי גבולות הקבע העתידיים יידונו במסגרת הסכם שלום, וכי אלה יהיו שונים מקווי שביתת הנשק. כפי שהסביר השופט סטיבן שווֶבֶּל (בעבר נשיא ביה"ד הבינ"ל): "הסכמי שביתת הנשק מ-1949 שימרו במפורש את תביעותיהם הטריטוריאליות של כל הצדדים, ולא התיימרו לקבוע גבולות סופיים ביניהם". זוהי הסיבה שהחלטת מועצת הביטחון 242 (מה-22 בנובמבר, 1967) קוראת לנסיגת ישראל "משטחים" לגבולות מוכרים ובני הגנה, ולא לקווי שביתת הנשק הזמניים מ-1949 שאינם בני הגנה.

בנושא הפליטים, הדעה המוסכמת היא כי תביעותיהם של הפלשתינים מוצדקות חוקית והיסטורית, אך יישומן המעשי עלול לטרפד את פתרון שתי המדינות. אלא שהאמת היא כי תביעותיהם של הפלשתינים בעניין הפליטים הן חסרת בסיס, גם חוקית וגם היסטורית.

הגדרות כפולות ומוסר כפול

הפלשתינים טוענים כי לפי החלטות האו"ם זכאים פליטים פלשתינים "לשוב" לישראל. זה לא נכון. להחלטת האסיפה הכללית של האו"ם מס' 194 (מה-11 בדצמבר, 1948), כמו לכל החלטותיה של האסיפה הכללית, אין על-פי המשפט הבינ"ל תוקף מחייב. החלטות אלה הן בגדר המלצות בלבד. בהחלטה 194 נאמר בין היתר כי "לאלה מהפליטים המבקשים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם, יתאפשר לעשות כן". כיצד ייתכן כי "פליטים" כאלה יחיו כיום בשלום עם שכניהם, יותר מ-60 שנה אחרי שהוריהם והורי הוריהם עזבו? כמו שאמר אבא אבן, "מאות אלפי אנשים יוכנסו למדינה אשר לקיומה הם מתנגדים ולהשמדתה הם שואפים ומחויבים".

תביעותיהם של הפלשתינים בנושא הפליטים אינן רק חסרות בסיס חוקי. הן מהוות גם אבסורד היסטורי. התוקפנות הערבית נגד ישראל של 1948 יצרה בעיית פליטים כפולה. כ-900 אלף יהודים גורשו ממדינות ערביות ומוסלמיות, בעוד ש-600 אלף ערבים ברחו מן המנדט הבריטי. טרגיות ככל שתהיינה, שתי הבעיות הללו היוו אז כ-3 אחוזים מכלל אוכלוסיית הפליטים בעולם. אך בעוד שבשאר הפליטים בעולם טיפלה נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), הרי שלמען הפלשתינים הוקמה סוכנות מיוחדת - אונר"א. נציבות האו"ם לפליטים מגדירה פליט כמי שנמצא מחוץ למדינת הלאום שלו כתוצאה מגירוש, אך אונר"א מרחיבה הגדרה זו גם לצאצאיו של פליט. זו הסיבה שמספר הפליטים ברחבי העולם התמעט מ-60 מיליון בשנת 1948 ל-17 מיליון כיום, בעוד שמספרם של ה"פליטים" הפלשתינים עלה מכ-600 אלף ב-1948 לכ-7 מיליון כיום.

אילו ויתר האו"ם על הסטנדרטים הכפולים שלו, "בעיית הפליטים הפלשתינים" הייתה נפתרת בקלות. מ-600 אלף פליטי 1948חיים כיום כ-100 אלף, ומרביתם - זקנים, ולישראל לא הייתה שום בעיה לשלבם בתחומיה. זאת, בעוד שאילו יושמה ההגדרה של אונר"א על 25 מיליוני הפליטים שנוצרו מחלוקת הודו ב-1947, על 15 מיליון הפליטים הגרמנים שנמלטו ממזרח אירופה ב-1945, או על מיליון וחצי הפליטים של הסכסוך בין יוון וטורקיה מ-1922, הרי שעשרות מיליוני "פליטים" גרמנים היו אמורים "לשוב" לפולין והיה על מאות מיליוני "פליטים" לחצות את הגבול בין הודו ובין פקיסטן.

הפלשתינים מבקשים לפלוש לישראל עם צאצאיהם (או כאלה הטוענים שהם צאצאים) של הפליטים הערבים מ-1948, אך הם מסרבים לקלוט אפילו פליט יהודי אחד למדינה הפלשתינית שהם מעוניינים להקים. דורות של יהודים התגוררו בשלום ובאין מפריע בחברון. הפוגרום שעשו הערבים ב-1929 רוקן את חברון מיהודיה. אך בעוד שהערבים שוללים את זכותם של היהודים שהוריהם נרצחו ב-1929 מלשוב לבתיהם, הם דורשים כי צאצאיהם של הפליטים הערבים שברחו בגלל מלחמת התוקפנות הערבית ב-1948 ישובו לאזור שהוא כיום מדינת ישראל.

מצב אבסורדי ובלתי מוסרי זה מעורר את השאלה של מיעוטים במסגרת "פתרון שתי המדינות". מדוע שיהיה מיעוט ערבי במדינה היהודית ולא יהיה מיעוט יהודי במדינה הערבית? הרי יש הינדים בפקיסטן, ומוסלמים - בהודו. כ-20 אחוז מאזרחי ישראל הם ערבים, אך הפלשתינים אינם מוכנים להשלים עם קיומו של מיעוט יהודי כלשהו. יתר על כן, ב-25 בדצמבר הצהיר יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס בפני עיתונאים, כי לא יהיה מקום לישראלים במדינה פלשתינית.

על דיפלומטים ועיתונאים מערביים לשאול את עצמם מדוע הם סובלים חוסר סובלנות ערבית זו. כמו-כן עליהם לתת דין וחשבון על כך שהם "מכבסים" את התעמולה הפלשתינית. כי שום סוגייה מ"סוגיות הליבה" לא תיפתר, כל עוד היא מבוססת על סילופים היסטוריים ומשפטיים.