המימרה הצרפתית המעודנת "הטון שעושה את המוזיקה" מקבלת במחוזותינו ביטוי מעשי יומ-יומי כמעט, בפרט כאשר בחדשות ובכותרות עסקינן.
במציאות המזרח תיכונית נודעת משמעות בלתי מבוטלת למילה המשודרת והכתובה, ובעידן התקשורת בזמן אמת, ספק אם יש תוחלת ב"גירסה מבוקרת" המתיימרת להעמיד דברים על דיוקם, לגבי ידיעה שכבר נחרתה בתודעה.
במהדורות החדשות של קול ישראל במהלך ה-7 ינואר 2011, הובלטה ידיעה בזו הלשון: "בחברון הרגו הלילה חיילי צהל פלשתיני, שחשדו בו שהוא מחבל בעת שניסו לעצור את וואיל ביטאר, פעיל חמאס שהיה מעורב בפיגוע ליד קריית ארבע, ושוחרר לאחר שהיה עצור בידי הרשות הפלשתינית.
בעת שנכנסו לבית בעיר, רץ הפלשתיני אל עבר החיילים. הם חשדו שהוא מנסה לפגוע בהם, ירו בו ופצעו אותו פצעים אנושים. הוא טופל במקום אך מת מפצעיו. אחר כך התברר כי לא מדובר במחבל אלא בפלשתיני שנבהל ורץ לעבר החיילים. מקורות פלשתינים אמרו כי ההרוג הוא קרוב משפחה של ביטאר, כבן ששים.
בנו של האיש אמר כי אביו נורה למוות כשישן במיטתו בקומה השניה של הבית, בעוד וואיל ביטאר שהה בקומה הראשונה. לדבריו, לא נשמעו יריות ונראה שהחיילים השתמשו במשתיקי קול. וואיל ביטאר שהיה מעורב ברצח ארבעה ישראלים מבית חגי, נעצר עם עוד ארבעה פעילי חמאס, שיום קודם לכן שוחררו מכלא של הרשות הפלשתינית. אתמול בהוראת הרשות הפלשתינית".
התובנה האינטואיטיבית העולה מנוסח הידיעה, לפחות ברישא שלה, הוא "הפללת צה"ל" בסוג של מעשה זדון במקרה הרגוע, ופגיעה חמורה בזכויות האדם במקרה הטוב. הגם שצה"ל התנצל על האירוע שקרה בשוגג במהלך מבצע למעצר מחבלים, הרי מה שהונחל בפועל במרחב התקשורתי, משרטט דימוי שלילי ועויין של כוחות הביטחון הישראלים, מה גם שהארוע האחרון מצטרף לשתי תקריות קודמות בסמיכות זמנים שהסתיימו גם כן במותם של נתינים פלשתינים.
בהנחה שניסוח האייטם החדשותי היה בבחינת אינטרפרטאציה של עורך חדשות לדיווח "אג"מי" יבשושי, הרי שנפל כאן כשל של שיקול דעת. אולם כאן המקום לשאול, האם ראוי להתייחס לנושא כה רגיש ונפיץ, שיש לו השפעה על עיצוב דימויו של הצבא כלפי חוץ ופנים כאחד, כאילו היה זה דיווח מעולם המושגים של תחום "הפלילים"?
דווקא בשל מאפייני המבצע התבקש ניסוח ענייני, כגון: "במהלך מבצע של צה"ל ללכידת מחבלי חמאס בחברון, נפגע בשוגג אזרח פלשתיני אשר נחשד כעויין". שהרי חיילי צה"ל לא קיבלו פקודה להרוג אזרח פלשתיני "בלתי מעורב", ומה שקרה בפועל היה תולדה של נסיבות מבצעיות שחייבו תגובה כמעט אינסטינקטיבית של הכוח המעורב.
הידיעה החדשותית לפיה "חיילי צה"ל הרגו פלשתיני" משדרת סוג של חיסול בכוונה תחילה, ומטבע הדברים נופלת כפרי בשל לידי גורמי ההסברה של הצד הפלשתיני, אשר מיהרו למנף את האירוע בכל כלי תקשורת אפשרי, בגירסתו הבוטה כלפי צה"ל, בתוספת נופך של "דם ודמעות" כיד הדמיון. כך גם מתווספת תחמושת בלתי מבוטלת לגורמי שמאל שונים, האורבים לכל הזדמנות להכפיש את צה"ל ולסייע למאמצי הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם.
אין תימא כי עיתונאי
הארץ גדעון לוי, מכתיר את מאמרו מה-9 ינואר 2011 בכותרת "הכזבים של צה"ל", משל המדובר בדפוס פעולה קבוע של דוברות מערכת הביטחון, להפיץ גירסאות שקריות בהתייחס לארועים ביטחוניים שונים בשטחי הגדה ורצועת עזה, בעוד גירסת הצד הפלשתיני זוכה לאמון מלא מלכתחילה. מעניין אם גורמי שמאל ישראלים ימצאו לנחוץ לייחד איזכור לאירוע מה-8 ינואר, שבמסגרתו נהרג מחבל חמוש במטעני נפץ במחסום "בקעות" ליד שכם, או שמא יציגו את המקרה כ"הוצאה להורג" של פלשתיני תמים ...
הדיווח הנמהר ב"קול ישראל" אודות התקרית בחברון הינו סמפטום נוסף לסוג של "חפיפניקיות" בכלי תקשורת בארץ, אשר אינה מגלמת את המתבקש מגורם חדשותי כה מרכזי, דהיינו נקיטת זהירות ומחשבה תחילה. יש לקוות כי תינתן לכך תשומת לב הן כדי למנוע הישנות התוצאה הבלתי רצויה של השחרת לוחמי צה"ל, שלא בצדק, מה גם שבכל המקרים מבוצע תחקיר מבצעי המחייב לעתים התנצלות מטעם צה"ל כאשר נמצא פגם בהתנהלות הכוחות הנוגעים בדבר.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
