בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
עם גאה [צילום: משה צ´אנג מאי]
|
|
|
חיי הכפר בתאילנד
|
העם התאילנדי גאה באופן מיוחד במלוכה ובדגל. הרבה מאוד מהשירים המושרים בכפרים הם שירים לאומניים שבהם הגאווה במוצא היא בלתי נתפשת ● משה צ'אנג מאי, השוהה בתאילנד, כותב על חוויותיו בממלכה שבדרום-מזרח אסיה
|
בתאילנד כמו ברבות ממדינות המזרח הרחוק החיים מתפתחים על-פי התוצרת המגיעה מהכפרים. בתאילנד הנושא הוא מרכזי יותר היות ורוב תאילנד מורכבת מכפרים וכן בקצוות כל עיר ממוקמים כפרים שונים. להווי ידוע כי תאילנד הינה יצרנית האורז מספר אחד בעולם. מה שהאנשים פחות מודעים לו הוא ענף היהלומים, הכסף והזהב המפותח מאוד בתאילנד שנחשב לאחד מהאיכותיים בעולם. רבים הזרים (כולל הישראלים) המגיעים לעבוד בענף היהלומים. הערים המרכזיות והכלכלה התאילנדית ניזונות מהכפרים ולכן ההתפתחות האדירה במהלך השנים בחיי הכפר. לא ניכנס כעת לסוגי השבטים והתרבות היות ואלו נושאים למאמר בפני עצמו. בתאילנד כמות המשקעים היא יותר מפי 20 מאשר במערב. בניית הסכרים על-ידי המלך נתנה דחיפה אדירה לחקלאות ב-15 השנים האחרונות ופחות ופחות אנשים יוצאים מהמדינה לעבוד במדינות המערב. העם התאילנדי הינו גאה באופן מיוחד במלוכה ובדגל. הרבה מאוד מהשירים המושרים בכפרים הינם שירים לאומניים שבהם הגאוה במוצא הינה בלתי נתפשת. אפשר לומר בקלות כי העם התאילנדי הוא גזען קלאסי ומעדיף את הלאום שלו באופן קיצוני על פני כל לאום. חוקי ההגירה אליו הם קשוחים מאוד כלפי המדינות הסובבות אותו ופתוחים למערב מהסיבה כי מהמערב זורם כסף המדרבן את כלכלתה של תאילנד וכיום המטבע התאילנדי, הבאט, מתחזק באופן משמעותי בעולם. זוהי הייתה ההקדמה וכעת ניגש לעיקר. חיי היומיום של הכפרי הממוצע: בערך ב-3 לפנות בוקר יתחיל הפעמון להשמיע את ה"גונג" הידוע, החקלאים מתעוררים ויוצאים לשדותיהם. שדות אלו יכילו לרוב אורז, בננות, מנגו, אבטיח, ירקות, לאם יאי, רמבוטן וכו'. החקלאי יעבוד עד 10 בבוקר לערך ויחזור לביתו לאכול. בשעות אלו מתחיל החום הנורא. אחה"צ ישוב החקלאי לעבד את אדמתו עד רדת החשכה. יחזור לביתו, יאכל ארוחת ערב, יפטפט עם חברים וילך לישון ב-9 בערב לערך. זהו סדר יומו והוא משתנה רק באירועים מיוחדים. חתונה בכפר - כאשר הבחור והבחורה מחליטים על חתונה, הגבר ילך למשפחתה ויציע מוהר (נדוניה) למשפחה. לאחר סיכום כל הפרטים תצא הדודה ותעבור בין בתי הכפר להודיע על החתונה. לקראת ערב יגיעו "שמונת הזקנים" וישבו בחצי מעגל במבנה מעץ מוגבה ויתחילו להתפלל ולאכול. ב-12 בלילה יגשו 2-3 גברים למוכר החזירים ויקנו ממנו חזיר אחד ויותר, תלוי בכסף של החתן. החזירים יעלו במתקנים מסורגים לרכב ויוסעו לבית החתן. ב-2 בלילה לערך יגיע אדם המתמחה בהרג חזירים עם סכין "קופיץ". הוא ידקור פעם אחת דרך השכם את החזיר בליבו. לאחר כ-3 דקות (תלוי במשקל החזיר) החזיר יפול הצידה וימות. יש מקרים ונכחתי בכמה כי החזיר יתחיל להשתולל ואף להצליח לברוח מהכלוב. הוא יתפס ויומת. בשלב הזה כל נשות הכפר כבר מכינות את האורז הידוע כ"קאו ניאו" או"חאו ננג" בשפת הכפריים. כמו-כן מוכנים ירקות ופירות. נחזור לחזיר... בשלב הזה כשהחזיר מת מעמיסים עליו ענפים ושורפים את העור. גברים עם כפיות מגרדים את העור החיצוני עם השערות עד שמגיעים לחלק הלבן. החזיר בשלב זה יחולק לחתיכות ויכינו ממנו מטעמים ומרקים. עד 5 בבוקר האוכל יהיה מוכן. החתן והכלה יגיעו לזקנים ויקבלו את ברכתם. יוצמדו צמידים מחוטים מלופפים על שני פרקי ידיהם על-ידי הוריהם/קרוביהם. במהלך הלילה הנשים מרוכזות בעשיית האוכל והגברים ישבו וישירו שירי לאום שונים, ירקדו וישתו. אחרי הברכה יעלו החתן והכלה לבית ההורים, ישבו על הרצפה ויתחילו לקבל אורחים שיעלו בזה אחר זה וישבו איתם על הרצפה ושוב יאכלו וישתו. בערך ב-12 בצהריים הכל יסתיים וכולם יפרשו לעיסוקם. תקופת הקציר - בתקופה זו פעמיים בשנה תתרכז כל משפחה בשדה שלה ותעבוד מבוקר ועד ערב על-מנת להספיק לאסוף את הפרי לפני שהשמש תהרוס אותו. חלק גדול מהתוצרת נקנה על-ידי סוחרים מהשווקים עוד לפני הקציר ובכך מובטחת הכנסת המשפחה. הכפריים יובילו את הסחורה לשווקים. התוצרת שלא נמכרה במרוכז תימכר על-ידי כל משפחה בריכוזים קטנטנים לצידי הכבישים ואלו השווקים הקטנים שאתם רואים תוך כדי הטיול. אין להם ימים ושעות קבועות והם קיימים עד סיום המכירה. את תקופה זו חוגגים בכל כפר 3 ימים בשירים וריקודים והרבה מאוד שתיה. בתקופה זו גם נערכים טקסי נישואין המוניים לזוגות העניים שאינם יכולים להרשות לעצמם חתונה עצמאית. הלבוש של החתנים הוא חולצת כפתורים כחולה ומכנסי דייגים שחורות ושל הנשים בגד מסורתי צבעוני אך הצבעים לא בוהקים.
|
[צילום: משה צ´אנג מאי]
|
|
|
|
[צילום: משה צ´אנג מאי]
|
|
|
|
[צילום: משה צ´אנג מאי]
|
|
|
|
[צילום: משה צ´אנג מאי]
|
|
|
|
תאריך:
|
10/01/2011
|
|
|
עודכן:
|
10/01/2011
|
|
משה צ'אנג מאי
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
סוואדי
|
10/01/11 19:46
|
|
2
|
|
רוני ק.
|
11/01/11 09:23
|
|
3
|
|
samiso
|
11/01/11 14:26
|
|
4
|
|
משה ב
|
12/01/11 11:30
|
|
כנופיית אקדמאים מזן מסוים, כרגיל, חברה להתנכל בדואר זבל ממוחזר על המרכז האוניברסיטאי באריאל ולנסות להחרימו אחרי כשלון חבריהם האמנים, כביכול, שניסו להחרים את היכל התרבות. זמנכם עבר! המיעוט הקטן והפתטי בו אתם שרויים עומד להחליף את המצב בו נמצאתי אני שנים ארוכות מאוד. אינכם רלוונטיים! יותר ויותר ציבורים נורמטיביים מתפכחים מן השקרים הזדוניים בהם הלעטתם לא רק אומה שלמה, העם היהודי, אותו דנתם למיתה, אלא את העולם המערבי, כמעט כולו.
|
|
|
מן הישיבה התיכונית שבה למדתי, יצאנו לחיים כ-120 בוגרים. רובנו ככולנו הלכנו לצבא ורק מעטים פנו ללמוד בישיבה גבוהה. ביניהם היה אחד, שלום קליין שמו. שנים לא ראיתי אותו. היינו חברים טובים ולא הבנתי אז - ובעיקר כעסתי - איך הוא ועוד כמה חברים "עומדים על הדם" ולא הולכים לשרת בצבא, כמו כולנו שהתחיילנו, עברנו טירונות והתפזרנו ליחידות השונות.
|
|
|
לפני שנים רבות אמרתי לאחד מעמיתיי, איש ימין מובהק, שעם ישראל איננו חפץ בשטחי הגדה המערבית, שכן אילו היה חפץ בהם היה מיישב בהם לפחות מיליון יהודים, ובכך קובע עובדות מוגמרות. באותם ימים ישבו בשטחים כ-100,000 יהודים. מאז, כאמור, עברו שנים רבות, ובגדה יושבים כ-330,000 יהודים. זה עדיין לא מיליון, זה רק כ-5% מתושבי הארץ היהודים, ופחות מ-10% מתושבי השטחים הפלסטינים. עם ישראל, ככל הנראה, עדיין אינו חפץ בשטחים, ומעדיף לשבת במרכז הארץ, במחירים מרקיעי שחקים, ולא בשטחים, שבהם אפשר לזכות בדיור בחצי חינם. עם זאת, ההתנחלות היא, ככל הנראה, עובדה מוגמרת. לאמור, מיעוט של כ-5% מאזרחי ישראל כפה את דעתו על הרוב המכריע, שמסתייג מההתנחלויות ומבקש פשרה טריטוריאלית. זה כמובן מאוד לא דמוקרטי, אבל לרוע המזל זה הרבה יותר גרוע - זה מהווה איום חמור ביותר על עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.
|
|
|
אצלנו זאת לא גזענות, זאת הישרדות, טוענים המגיבים הזועמים. כשמשווים גזענות יהודית כלפי ערבים למקרי גזענות ידועים בהיסטוריה העולמית, מיד מתגוננים שאצלנו המצב שונה. אבל המצב מעולם לא היה שונה. כמעט כל קבוצה גזענית בעולם ידעה לנמק היטב את הגזענות שלה כהגנה עצמית הכרחית: גזענות או נמות. אפילו אם נתמקד באנטישמיות בגרמניה ששיאה היה בעליית הנאצים, ניתן לראות כיצד נומקה הגזענות כהישרדות. האנטישמים הגרמנים היטיבו להשתמש בנימוקי הישרדות והגנה על המולדת, המלווים בעובדות נכונות או נכונות למחצה, ובפרשנויות מכלילות וחשדניות. מהסלט הזה, שלא חסרו בו אמיתות לצד שקרים רבים, הם רקחו שנאה. בהתחלה התמקדו בהסתה והדרה של יהודים ובכל המהלכים הגזעניים ה"רגילים", לפני שהקיצוניים שבהם הפיחו חיים בתוכנית השמדה חסרת-תקדים.
|
|
|
חתן פרס ישראל (להלן: חפ"י) נחום ברנע קובע במאמרו מיום שישי האחרון (7.1.11) כי "הלקח מהפרשה (פרשת קצב) לא יכול להיות שנשים הן תמיד מסכנות, חסרות ישע, מופקרות לגורלן. יש להן רצון משלהן. יש להן כוח".
|
|
|
|