מה אומרות עיניו?

הוא יושב ומיישיר מבט. ידיו אוחזות זו בזו, אצבעותיו שלובות. חנוט בחליפתו, ענוב בעניבתו. שיערו האפור-צחור מסורק עם שביל בצד. דגל ישראל מאחוריו. הוא משדר ממלכתיות. אחד העם שהפך לראש וראשון בו. כבוד הנשיא. מוזר. מכעיס. דווקא הביטוי המכובד והייצוגי מטמא את השפה. מה אומרות עיניו? עכשיו אפשר לנסות לפענח את המוצפן בהן. אלה עיניו של מי שהורשע באונס. עבריין פלילי מביט אלינו. אוי לעיניים שכך רואות.

הוא כבר לא יוכל ליהנות מחזקת החפות גם לא מחמת הספק. הוא לא יוכל ליהנות עוד מדבר. מעתה ואילך דנים אותו מעשיו לסבל בל-יתואר. לו ולמשפחתו. הוא לא יכול להשתלח בתקשורת ("עכשיו אתה תשתוק. עכשיו אני מדבר"). הוא לא יוכל לכנס עוד מסיבות עיתונאים. הטובים שבעורכי הדין לא הועילו לו. אילו רק שמע בעצתם, כשהיה יכול לצאת בעונש קל-ביחס, שגם היה ממיט עליו קלון אבל לא היה משפד אותו במסרקות הברזל המלובנות של מכוות האונס; עונש שהיה יכול לשאת אותו, אף שבקושי, שגם אותו קשה לתאר. עונש שהוא היה יכול לחיות עמו מחוץ לסורגים.

לאחר הרשעה כה החלטית, כה גורפת, כה נטולת קצוות-פרומים, הוא לא יוכל שלא להיכלא לתקופת זמן כלשהי. לא תציל אותו מקלון המאסר אף לא המופרכת שבהצעות, זו שהציע יוסי ביילין – להעניק לו חנינה תכף לאחר כליאתו. מבוזה ומושפל כאחרון הפושעים יילך מי שהיה נשיא המדינה לכלא. הוא לא יעורר חמלה. הוא לא יעורר רחמים. הוא לא יוכל להשיב על השאלה – תגיד, אתה אהבל? מה אתה הולך להתלונן ליועץ המשפטי לממשלה על סחיטה כאשר קופת שרצים כה עמוסה-לעייפה מונחת על גבך כגבנון? מה בדיוק חשבת שיקרה, כאשר הלכת אל היועץ וביצעת מול עיניו חרקירי? בינו לבין עצמו, יהיה לו זמן מספיק לשאול שאלות ולהשיב תשובות.

שאלה לי אליכם:

לפני שנים אחדות העניק לי משה קצב, אז מועמד לנשיאות, ספר על תולדות חייו. בהקדשה אישית חתומה, הוא הפך את הספר הזה למתנה מיוחדת, אשר כיום היא אולי פריט לאספנים. מה אתם אומרים – האם למסור את הספר לגריסה? האם להשליך אותו למיכל איסוף הניירות? האם לעטוף בדפיו אשפה?