פרשת יתרו: אִם נִנְהַג לְפִיהֶם - חָסַכְנוּ דֶּמַע

גִּיּוּר כַּהֲלָכָה
מַכּוֹת מִצְרַיִם הִשִּׂיגוּ אֶת הַמַּטָּרָה
נָפְלָה עַל הָעַמִּים הָאֵימָה בִּמְהֵרָה
עַל הָעֶשֶׂר נוֹסְפָה מַכָּה עַל הַיַּם בַּמִּנְיָן
כִּי הִגִּיעַ שִׁמְעָן הַרְחֵק עַד כֹהֵן מִדְיָן

אַז יָצָא יִתְרוֹ לִקְרַאת מֹשֶׁה בַּעַל בִּתּוֹ
וְצִפּוֹרָה וּבָנֵיהָ גֵּרְשֹׁם וְאֱלִיעֶזֶר אִתוֹ
וּלְשֶׁם נִמּוּס הִשְׁתַחֲוָה מֹשֶׁה לְיִתְרוֹ
שֶׁיָּדַע אָז כִּי אֱלֹהֵי מֹשֶׁה הָיָה בְּעֶזְרוֹ

אָז יָדַע יִתְרוֹ שֶׁמּשֶׁה עָשָׂה הַמְּלָאכָה
וְהָאֱמוּנָה בֶּאלֹהִים זֶהוּ גִּיּוּר כַּהֲלָכָה
מִי יִּתֵּן וְהַמִּצְטרָפים לְעַמֶּנוּ יִשְׂרָאֵל
יַעֲשׂוּ זֹאת רַק מֵאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וָאֵל.

יתרו חותן משה כהן מדיין חשוב בפני עצמו

תוארו של יתרו חֹתֵן משה ככהן מדיין עשה אותו כבר-סמכא בעיני כל, לכן משה כיבד אותו בצאתו עִם עַם-ישראל ממצרים בלכתם במדבר. והשאלה מי מתכבד במי? משה ביתרו או יתרו במשה, התשובה בכתוב תמצא, הפותח בתוארו של יתרו כהן מדיין ומוסיף חֹתֵן משה. כשם שכאשר רוצים שיכירו במישהו אנונימי כאדם חשוב, אומרים בן פלוני פרופסור או בן מדען או בן שופט. וכך קרה עם יתרו למרות היותו כהן מדיין כמלך של מדיין, חשיבותו ניתנה לו על-ידי התורה בכך שֶׁשִׁיְּכוּהוּ למשה. לפני כן מצאנו שמשה התהדר ביתרו כשנאמר שיתרו הוא אבי אשתו של משה. רש"י מזכיר לנו בפתח הפרשה כי ליתרו היו שבעה שמות, כדי לזכור אותם נחזור עליהם: רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני ופוטיאל. כפי שלמדנו עד כה, לשמות שניתנים לאנשים בתורה יש גם משמעות. ליצחק כי שרה צחקה, לישמעאל כי האל שמע את בכיו. וכאן בניו של משה גרשם כי גֵּר שָׁם בארץ נכרייה היה משה, ועל אליעזר משה אמר כי אֱלִי היה לי לְעֶזֶר. לכן השם יֶתֶר על שהוא יִתֵּר כלומר הוסיף פרשה בתורה כשיעץ למשה בהמשך איך להנהיג את העם: ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע [י"ח, כ"א]. וכשיתרו התגייר וְחִבֵּב את אלהי ישראל, הוסיפו לו אות ו' אחרי האות ח' ונקרא חובב. ובכלל בפרשת השבוע - יתרו - מובאים עשרת הדיברות שהם היסוד המוסד בכל הנוגע להתנהגות האדם בחברה. כל דּבֵּר וְדִבֵּר נועד לקדש שם השם, את האב והאם שהם השותפים לבריאתו של כל יצור והדברים או הדיברות האחרים באים להזהיר את האדם מפני עשיית עוול לזולת, ומצווים לשמור על כבוד האדם ולהימנע מעדות שקר שיש בה כדי לחסל אדם. כי השופט הוא בשר ודם אדם, שיכול לטעות, להאמין למשקר ולשקר לדובר אמת.

המדיינים שבטים בדואיים

המדיינים במקורותינו [ישעיה פ ר' ס' פס' ו'] מתוארים כעם היושב במדבר, המזוהה בימינו למקום שם נמצאת אולי ערב הסעודית, ויש הסבורים שהמקום הוא על-יד עקבה העתיקה. בימים ההם, עמי המדבר לא ישבו קבע במקום אחד, אך בכל זאת הם תיחמו אזור גדול ורחב שבתוכו הם נעו ונדו ממקום למקום. מכאן ניתן לומר כי המדיינים הם שבטים בדואיים נודדים, לכן בראשיהם עומדים נשיאים ונסיכים - תארים המיוחסים לבדואים ולא למלכים. מצב זה נמשך מאות ואלפי שנים. הבדואים היו עובדי אלילים, שבמרוצת השנים קיבלו את המונותואיזם - האמונה באל אחד, הוא אלהינו שהאמין בו יתרו ויש להניח שגם בני עמו. ראשית האמונה באל אחד, כפי שקראנו בספר בראשית, מתחילה באברהם אבינו וממנו האלוהים נודע ליצחק וליעקב. רק כאלפיים שנה לאחר מכן, נודע גם לבדואים שישבו באזור שנודע כערב אל-סעודית, כולל אלה שפשטו על אשור (עירק) ועל ארם (סוריה ולבנון), ובמחצית המאה הקודמת גם אלה שנדדו במדבר המזרחי של הירדן והמערבי של עירק, זאת הייתה עבר הירדן המזרחית. התורה בספר בראשית לא פסחה על ישמעאל בן אברהם ועל צאצאי קטורה, שנשלחו אל המדבר על-ידי אברהם. גם להם יש שנים-עשר נשיאים (כהקבלה לשנים-עשר שבטי ישראל) צאצאי קטורה. אנו מוצאים גם זהות בין המדיינים והישמעאלים, בפרשת מכירת יוסף. בתקופתנו אנו שומעים גם את הדרוזים מייחסים לעצמם קַדְמוֹנִיוּת כצאצאי יתרו המכונה על ידם אל-נביא שועיב. אם יש יסוד לסברה זאת, הרי משהתגייר יתרו, והתגיירו בני עמו, יוצא אפוא כי הדרוזים אמורים להיות צאצאי גרים. בייחוד מפני שמשה נביא ישראל נשא לאישה מִדְיָנִית, בתו של יתרו, את ציפורה, ומכיוון שהם רואים ביתרו נביאם, הרי שהם קרובים לישראל. כמובן שלא נמצאה כל אסמכתה לקשר האמור במקורותינו. יש לייחס אמירה זאת על-ידי הדרוזים, כפי שכבר אמרתי קודם לכן, רק כדי לבסס את האמונה כי הדרוזים הם אומה עתיקת-יומין. בהסתירם את העובדה ההיסטורית שהם אינם אלא עוד סיעה (שיעה) קטנה נוספת מפלגי השיעה (הסיעה) המקורית, שהיא מהווה סיעה מפולגת מהאיסלאם, אחרי מות נביאם מוחמד. זה הדבר שגם הביא את הדרוזים של ימינו לסמן קבר אלמוני בכפר חטים (הוא חטין) ליד ראש פינה כקברו של נביאם שועיב.

ייחוד שמו יתברך על-ידי יתרו

במפגש משה עם יתרו חותנו למרגלות הר האלהים, הוא הר סיני באמצע המדבר, התכוון יתרו להחזיר את ציפורה בתו למשה כאשתו לאחר שלמעשה שלחה (במובן גירושין), בעת שקיבל עליו את השליחות, שהטיל עליו הקב"ה. אז משה חזר אל חותנו יתרו ואמר לו כי הוא צריך לחזור למצרים: אלכה ואשובה אל אַחַי אשר במצרים ואראה העודם חיים [שמות ד, יח]. ויתרו אמר לו לך לשלום. קם ולקח את אשתו ושני ילדיו מבית אביה כשפניו אל מצרים שנאמר: ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור [שמות ד, כ]. בהביאו אותם איתו מצרימה, פגש בו אהרון אחיו ואמר לו לא די באלה שנמקים במצרים אתה עוד מביא אשתך וילדיך, כמי שאומר על הראשונים שנמצאים כבר במצרים, אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם; אז אמר משה לציפורה אשתו: לכי לבית אביך. נטלה שני ילדיה והלכה לה ובכך למעשה שִׁלְחָהּ [בנתנו לה גט גירושין]. אז משה שב לבדו למצרים למלא את השליחות כפי שציווהו אלהים. עתה, משהתקרב למרגלות הר סיני, משה ובני ישראל אחרי שעברו את הים ביבשה וצריהם טובעו בים סוף, קם יתרו ולקח את בתו ציפורה ואת שני נכדיו איתו ויבוא... אל משה אל המדבר אשר חנה שם הר האלהים [יח, ה]. שם שמע יתרו מפי משה, כי הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים באותות ובמופתים ועשה נסים, והכל על-ידי משה חָתָנוֹ. על זה נאמר: וַיִּחַדְּ יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל [יח, ט]. פשוטו של וַיִּחַדְּ זה - וישמח, אך מדרשו: נעשה בשרו חידודין חידודין, כלומר קמטים ודקירות מפני שגוי לא ישמח בטוב לישראל, לכן נעשה בשרו חידודין חידודין, אך ניתן גם לפרש וַיִּחַדְּ בלשון מִדְיָנִית ישמעאלית, וַחַּד את אלהי ישראל, כמי שאומר: ה' אחד וזה גם מחזק את המסקנה כי יתרו הִתְגַּיֵּר באמרו: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים [יח, י-יא]. התורה מוסיפה לעסוק ביתרו באמרו: ויאמר אל משה אני חֹתֶנְךָ יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה. ויצא משה לקראת חתנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבא האהלה [יח, ו-ז]. מה מצא הכתוב לומר כי יתרו מזדהה בפני משה, כלום משה איננו זוכר את חתנו, או את אשתו ואת שני ילדיו? ללמדך, שיתרו ביקש לומר: אם אין אתה משה יוצא בגיני (למעני, לכבודי), ואין אתה יוצא בגין אשתך, צא בגין שני בניה, אז נאמר: ויצא משה ובכך כִּבֵּד את יתרו, ולאחר שסיפר לו על כל הנסים שעשה אלהים לישראל, ועל הצלת העם מיד מצרים, אז בא הרגע המתאים לכך: ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה... עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים [יח, י-יא].

התייצבות ראשונה אל מול האלהים - נעשה ונשמע

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, הם הגיעו למדבר סיני וחנו שם אל מול הר סיני, שם דיבר ה' אל משה להודיע לעם כי הקב"ה כורת ברית עם בני ישראל, שעקרונותיה יתבססו על "נעשה ונשמע" בלי כל הרהור, כי אז יהיו ישראל עם סגולה מכל העמים המסוגל לשמור על הברית. נאמר: בני ישראל יהיו לו ממלכת כהנים וגוי קדוש. משה העביר את המסר לעם וענה כל העם יחדיו: כל אשר דיבר ה' נעשה. משהודיע משה לה' את תשובת העם, דרש אלוהים שהעם יאמין גם במשה. ביום השלישי להימצאם כנגד ההר, נשמעו קולות וברקים וההר עָשֵׁן. וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר [כ, א]. רש"י אומר כי המילים "את כל הדברים האלה" מלמדות, שאמר הקב"ה כל עשרת הדיברות בדיבור אחד, מה שאי-אפשר לאדם לומר כן, ולאחר מכן חזר הקב"ה על כל דיבור ודיבור בפני עצמו. והעם היה עונה על הן - הן, ועל לאו - לאו. שם הקב"ה אמר את הדיבר הראשון, המקדש אותו כאלוהים יחיד ומיוחד ואין אלוהים אחרים על פניו. למרות שנאמר לא יהיה אלוהים אחרים על פני, הרי שאין לקרוא לפסל ותמונה אלוהים, כי אינם אֱלָהוּת אלא אחרים עשאום אלוהים עליהם, כאלוהים של אחרים, כי הרי יש רק אלוהים אחד עלי אדמות, וגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אֱלֹהוּת אצלו. חשוב אם כן לקרוא את כל עשרת הדברים או הדיברות בשבת יתרו, כי במועד זה ניתנו הדברים, הדיברות האלה לישראל, ובכך נקשר קשר בין עם ישראל לאלהי ישראל. מכאן ואילך בני ישראל נהיו לעם. בזכות קבלת התורה והדיברות, נוצרה התקשרות חוזית שלא ניתנת לביטול.

בַּדִּבְּרוֹת נִצְטַוֶּינוּ בְּסִינַי לָדַעַת
הַצֶּדֶק צָרִיךְ לְהֵעָשׂוֹת מִדַּעַת
וּמֵעַוֶל לְהִתְרָחֵק כְּמוֹ מִצָּרַעַת
לֹא לְהִתְעַלֵּם וְלִנְהוֹג כְּבַר דַּעַת

לָכֵן יֵשׁ לִרְאוֹת בַּדִּבְּרוֹת חֻקִּים
הֶם עֲלֵי אֲדָמוֹת וְלֹא בַּשְּׁחָקִים
חֶלְקָם צַו עֲשֶׂה וְאָחֵר לְהִמָּנַע
אִם נִנְהַג לְפִיהֶם חָסַכְנוּ דֶּמַע.