תקשורת מוטה: היחס החד-צדדי לפרישת ברק

כמו בימיה הגדולים של ברית המועצות התיישרה התקשורת כ-ו-ל-ה לשמאל וגינתה את המהלך של אהוד ברק (למעט עיתון "ישראל היום", שהציג עמדה מאוזנת). כדאי להשוות זאת תגובת התקשורת ליריקה של אריאל שרון על בוחרי הליכוד והקמת קדימה. המאמרים שפורסמו אז, הכילו עשרות שירי הלל למנהיג הנועז, האמיץ, המתוחכם ושאר סופרלטיבים השמורים בשמאל למי שמגשים את האידיאולוגיה שלו.

הנה הכותרות ב"ידיעות":

• הכותרת הראשית "אהוד ברח" (פעם, כשברק היה יקיר המערכת, הזדעזעו שם שהמטבע שטבע צחי הנגבי, ודיברו על הסתה. ככה זה כשעוברים מחנה; זעזוע מהסתה נותר פריבילגיה של צד אחד בלבד);

• "מִשותף למשת"פ" (נחום ברנע מוכיח שוב שעולם הפרסום הפסיד קופירייטר. חִשבו על הקונוטציות החמוּרות של הדימוי הזה);

• "ברק למען ברק" (סימה קדמון, "אין במעשה של ברק שום דאגה למדינה". וואלה, לפרק את הממשלה כפי שרוצה סימה הזועמת, זאת דאגה כנה למדינה. איך לא חשבנו על זה?);

• "צוחקים על כולם" (איתן הבר. אתם מבינים, ברק החליט לחזק את הממשלה אבל בעצם הוא צוחק עלינו ושולח את כולנו "קיבינימט");

• "הפירוק הבא" (סבר פלוצקר מחמם מנועים לקראת ההפחדה הבאה: ברק יפרק גם את הליכוד שאין לו עוגן ולא מצפן או הגאי. איך לא חשבנו על זה, מדוע לא בחרנו בפלוצקר להנהיג?);

• ועוד מאמרים מפחידים. אבל את העיקרון הבנו.

הנה מעריב:

• "קברן בלתי נלאה" (בן כספית מתחרה בברנע על הכיסא במשרד הפרסום);

• "איש ההרס" (עופר שלח בהברקה מה זה מקורית. ועוד כינה את ברק "רב החבלנים שניתץ את שאריות האמון בתהליך מדיני". ואני חשבתי שהמציאות עשתה זאת, כלומר תגובת הפלשתינים וכו'. אבל שלח ממשיך להזין את המיתוס השמאלי הידוע);

• "סמל הכישלון" (שלום ירושלמי מראה שלא הקשיב בשיעורי הסִפרות. ועוד הוסיף את מה שייהפך לקללה הרשמית של התקשורת מעתה: "נתניהו נותר היום עם ממשלה צרה, ימנית, חרדית וקלריקאלית". כמעט שבעים ח"כים יש לממשלה, כן כולל האיחוד הלאומי, ועדיין זו ממשלה צרה. מתערב אתכם שכשברק ייצג רק 30 ח"כים והלך לקמפ-דייוויד, מקלדתו של ירושלמי דממה);

• "ניצחון לטווח קצר" (מיה בנגל מקוננת על המפלגה שפעם היא הייתה הדוברת שלה);

• ועוד.

את כותרות הארץ חסכתי מכם. אתם יודעים אותן כבר בעל-פה. מחמוד א-זהר יקבל שם יחס אוהד יותר מאהוד. ועוד לא נגענו באתרי האינטרנט, ברדיו (אווירת נכאים בגל"צ. מזל שלא השמיעו שירי ארץ ישראל), בטלוויזיה (נו, השטיקים הידועים: רינה מצליח מקוננת וזועמת, אמנון אברמוביץ' פולט גידופים שנונים), "וכן הלאה, וכן הלאה, להוסיף על זה אוּכָלָה" כמו שכתב אלתרמן.

היכונו להתקפה: מעתה מלאכת ההפחדה תהיה מאסיבית ומתמדת, יאיימו עלינו בהפצצות ובבידוד עולמי, במלחמות, בצרעת, בשחפת, בעגבת, בילפת ובמה לא. זאת ועוד, ישסו בנו ללא הפסק את צמד המילים "ליברמן ושס" - 25 מנדטים שבפי התקשורת מייצגים את כל הרע והלא-רציונלי והבלתי שפוי שיש בעולם. ערפאת לא קיבל עשירית מדליי הקבס שעיתונאי ישראל שפכו על אביגדור ליברמן ועל אליהו ישי. כמעט רבע מאזרחי ישראל מיוצגים על-ידי המפלגות הללו, לעומת שלושה של מרצ, אבל בפי התקשורת מדובר באבק-אדם.

חכו לאפשרות הראשונה שתהיה לציפי לבני להרכיב ממשלה, או אז תראו כיצד התקשורת מכשירה את "השרץ" וגם את כל התקציבים שידרשו. בקיצור, התקשורת הקימה מפלגה - מזמן, איש לא בחר בה, אבל ברגעים כאלה עושה רושם שהסתחררה קשות מעצמה. צדק מי שהכתיר זאת כ"יום הכיפורים של התקשורת הישראלית".

האם התקשורת העניקה שירות לאזרח מלבד להקיא עליו בפומבי? אזרחים יקרים, נכון שהצבעתם בבחירות ורובכם נתתם את קולכם לקואליציה הנוכחית, אבל אנחנו (כמו תמיד) יודעים טוב מכם מי צריך לשלוט כאן ומה צריך להיות סדר היום הפוליטי, המדיני, התרבותי, הדתי והעולמי. אכן, לא אהוד ברק בגד בבוחריו; התקשורת בגדה בקוראיה.