|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
הפעם: שורות אישיות ובלתי שגרתיות על "חטא היוהרה" ● הידעת כי אני, נרי אבנרי, נגעתי בשמי הכסף הכסופים, הסתנוורתי עד עיוורון ולבסוף, הו הסוף... ● ויש גם שיר שכתבתי. לשיפוטכם...
|
העיתונים מלאים בהם: פובליציסטים שיודעים הכל. אין להם בושה להשיא עצות למקבלי ההחלטות, בנימה בוטחת ומתנשאת. ואם עובר זמן, ולא נראים סימנים שהמנהיגים הבינו, מגיעות רשימות מכפישות ומזהירות את הציבור מפני האסון המתרגש עלינו בגין אטימותם. יש להם לגאונים האלה שני אפיונים: הרקורד שלהם מלא בעצות שהתבררו כאסון, והאפיון השני - חוסר צניעות עיתונאית. אם תשאלו את ח"כ דניאל בן-סימון, הוא יסביר לכם מה פירוש "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". חוסר הצניעות הזה שימש אותי כתירוץ לרשימה אישית בנושא "חטא היוהרה". גם אני חטאתי בחטא הקשה הזה. הצלחה מטאורית שסופה התרסקות. להגנתי אטען, שההצלחה המטאורית "תקפה" אותי באופן פתאומי, בזמן שנעדרתי תשתית מנטאלית מתאימה. ההתרסקות הייתה כואבת, אבל בזכותה אני ניגש בדחילו ורחימו אל המקלדת. לרבים (חלק מ-) הביוגרפיה שלי ידועה. אחרי שוועדה רפואית פסלה אותי משירות צבאי (מחלה שהתפתחה - היום אני בכיסא גלגלים) נכנסתי לדיכאון עמוק. לקח לי כמה שנים לצאת מזה. בתחילת העשור השני לחיי, מצאתי עבודה שסיפקה אותי: ייצור כלי נגינה. שבע שנים עבדתי ב" חלילית" בייצור כלי נגינה, רוב הזמן כמנהל הייצור. ב-1983 מימשתי חלום ופתחתי בבן-יהודה את מסעדת נרגילה הראשונה. צ'יץ סגר לי אותה. לקח לי חצי שנה להבין, שהמאבק לפתיחתה חסר סיכוי. ב-1984 פתחתי את נרגילה השנייה ברחוב דוד המלך פינת אבן-גבירול (בצמוד לכיכר רבין). ההצלחה הגיעה בסוף העשור, כששיווקתי את נרגילה שיווק פרובוקטיבי. המסעדה התפוצצה מאנשים. התקשורת חגגה על התפריטים, ואני חגגתי בקופה. הפריצה הגדולה הגיעה כשפתחתי מסעדה ענקית בקרליבך, שאחריה הגיעו אנשים שרצו זיכיון בכל רחבי ישראל. נגעתי בשמיים. כששאלו אותי אנשים איפה אני גר, השבתי ביהירות "באולימפוס". לא הבנתי כמה אני נשמע רע. נשמתי אוויר פסגות. לצערי, הכסף הגדול והפרסום הפתאומי שינו אותי. חטאתי בחטא היוהרה. הייתי באופוריה והאמנתי שלא אפול. הפקדתי את העסק בידיים בלתי מיומנות, ויצאתי לקרוע את העולם. במקביל להפיכתי לטיפוס בלתי נסבל, העסק עשה קולות של סדקים. אני לא שמעתי. יותר נכון, שמעתי וחייכתי בבוז. לא האמנתי שהנפילה תגיע. והיא הגיעה. לקח לי הרבה זמן להבין מה קרה לי. אלה שאהבו אותי היו חסרי-אונים, וכוחם של השמחים לאידי, לא היה בעוצמות שהטעינו אותי באנרגיות כדי "להוכיח להם". אחרי דיכאון שני ודעיכת הגוף הבנתי שאם לא אאסוף את עצמי, אף אחד לא יעשה את זה במקומי. פתאום כמו משמיים, מופיעה בחיי כרמית אבידן היפה, שעודדה ולימדה אותי לא להיבהל ממקשי המחשב. בתיווכה פיתחתי יחס ידידותי למקשים, מה שדחף אותי לכתוב פרקים מהמסע העסקי-פסיכולוגי שעשיתי. בנוסף לפרקים, כתבתי גם כמה שירים, כשבאחד מהם היה מסר המזהיר מפני יהירות ומעודד צניעות. כנראה שצריך נפילה כדי להכיר בהשפעתה החיובית של הצניעות על חיינו. היה מי שחשב, שהסיפור שלי שווה סרט. קיבלתי מייל ובו בקשה להתקשר לדן שהציג את עצמו כמפיק. "אנחנו רוצים לעשות עליך סרט", אמר לי, "ומאוד הייתי רוצה שניפגש". הייתי בטוח שהוא עובד עליי, והזמנתי אותו אליי הביתה. אחרי הפגישה הראשונה, התחילו ההכנות. הסרט שודר, ואני קיבלתי קלטת, מתוכה הוצאתי שיר שכתבתי ושרתי (הלחין: דני רייכנטל). "לקחי אולימפוס". לשיפוטכם... |
|
|
|
|
כתב: נרי אבנרי
הלחין: דני רייכנטל
|
| ▪ ▪ ▪ |
חבל שאי-אפשר
להכניס דמעה למגירה-
ולנעול.
הדמעה הזאת ששורטת-
זה האולימפוס.
חבל שאי-אפשר,
להכניס חרטה למגירה-
ולנעול.
החרטה הזאת שבועטת-
זה האולימפוס.
פזמון:
הייתי שם.
לא ראיתי אנשים.
ראיתי עצים וגגות.
ביליתי שם.
נשמתי אוויר פסגות
נשמתי אוויר פסגות.
חבל שאי-אפשר
להכניס שחצנות למגירה-
ולנעול.
השחצנות הזאת שנודפת,
זה האולימפוס.
חבל שאי-אפשר
להכניס שאלות למגירה-
ולנעול.
השאלה הזאת שרודפת,
זה האולימפוס.
פזמון: הייתי שם...
זה יפה שאפשר
לפוצץ יהירות בדקירה
ולמחול.
היהירות הזאת שדקרתי,
זה האולימפוס.
זה יפה שאפשר
לשחרר התנצלות מהירה,
ולמחול.
ההתנצלות הזאת ששחררתי,
די לאולימפוס.
פזמון: הייתי שם...
|
|
| תאריך:
|
24/01/2011
|
|
|
עודכן:
|
24/01/2011
|
|
נרי אבנרי
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
צנחן
|
25/01/11 02:37
|
|
|
|
2
|
|
טהורת המידות
|
25/01/11 09:42
|
|
|
|
3
|
|
קורןנאוה טבריה
|
25/01/11 10:49
|
|
|
|
4
|
|
אריה מחשי
|
25/01/11 17:32
|
|
|
|
5
|
|
11יובל
|
18/07/11 16:23
|
|
הגיע הרגע הגדול! קשה להאמין אבל נגמרו 12 שנות לימוד ארוכות, נגמרו הבגרויות, גם השירות הצבאי הסתיים, וייתכן שאפילו הטיול הגדול כבר תם ונשלם - ומה עכשיו? לפעמים התשובה קופצת ישר לראש, יש כאלה שפשוט יודעות, ולפעמים ההחלטה כרוכה בהמון לבטים, כאשר מיליון אפשרויות מתרוצצות במחשבות. ויש גם כל כך הרבה עצות וטיפים... בלי סוף.
|
|
|
|
|
בג"צ לא כוון ישירות ל"צוות" וגימלאיו, אבל ללא ספק כלל אותם, בגזרה של אנשים שזכאים, בשל עברם, מעמדם, השקעתם במדינה ובמוסדותיה לשכר הוגן, שבמידה והוא נשחק משך השנים לתיקון העוול החברתי. לאחר שנים של שתיקה מדעת, מתוך איפוק וקצת גם מבושה, יוצאים עכשיו גמלאי צה"ל למאבק ציבורי על קיומם וקיום משפחותיהם.
|
|
|
|
|
בנובמבר 2010, בשעות הלילה, הותקפו יותר מעשרים מתקני גרעין של אירן במטח רקטות מונחות עם ראשים חודרי שכבות מיגון, וגרמו לנזק קשה לתוכנית הגרעין האירנית. הרקטות היו כולן ללא סימני זיהוי והיכר, ואף מדינה לא נטלה אחריות לפעולה. הנשיא אובמה דיווח לאומה האמריקנית כי להערכת מומחי הביון של ארה"ב גרמה תקיפה זו לשיבוש לוח הזמנים של תוכנית הגרעין האירנית. אם לא תהיינה דחיות והשהיות נוספות, לא צפוי נשק גרעיני באירן לפני שנת 2015. יחד עם זאת, הודיע הנשיא, הסנקציות על אירן תימשכנה, והוא קורא לשליטים בטהרן להיכנס למשא-ומתן אמיתי על פיתוח הגרעין האירני למטרות שלום.
|
|
|
|
|
בשעה אחת התפוצצו שני בלוני בלוף בפני שני מנפחיהם. באותם רגעים שבהם חגגו פלסטינים רבים בוושינגטון את ההנפה ההיסטורית של הדגל הפלסטיני מעל שגרירותם, באותם רגעים ממש, הודיעו הרוסים כי הכרתם במדינה הפלסטינית בגבולות 1967 לא השתנתה, והיא זהה להכרה הסובייטית (של בריה"מ לשעבר) במדינה פלסטינית משנת 1988. שתי דמויות הזויות ספגו באותה שעה ממש אגרוף פוליטי בשידור חי. היו אלה ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ שלו איווט ליברמן. כשנתיים הם מנסים לתעתע בנו שארה"ב נמצאת בכיס של נתניהו ורוסיה מונחת בכיס אצל ליברמן. מה לא סיפר ליברמן על ה"נסים והנפלאות" שלו ברוסיה. אפילו מסמכי ויקיליקס הדליפו שליברמן שכנע את הרוסים לתמוך בישראל ולוותר על ה"אופציה האירנית". אולי הרוסים ויתרו על האירנים, אבל על הפלסטינים הם לא ויתרו. מנגד, נתניהו מציג עצמו כמי שמניע את ארה"ב בשלט-רחק. מסתבר שלא דובים ולא רוסים, לא יער ולא אמריקנים.
|
|
|
|
|
אלברט איינשטיין הגדיר פעם "משוגע" כאחד שחוזר על אותו תהליך פעם אחר פעם ותמיד חושב שהתוצאה הבאה תהיה שונה. ובכן, לאור אותה הגדרה, מעניין לדעת מה היה חושב אינשטיין על אנשי השמאל הישראלי. עקב הסכמי אוסלו נסוגנו - בהסכם - משטחים רחבים של יהודה ושומרון, והעברנו לערביי יש"ע את עריהם, לשליטתם. מה קיבלנו בתמורה? - מלחמה המתמשכת שבע עשרה שנה, שבה נרצחו יותר מאלף חמש מאות יהודים, ועשרות אלפים הפכו לנכים.
|
|
|
|
|
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
