זעקת החלש הנגזל

משלל המשפטים אני מבקש להפנות את תשומת הלב למחויבויות, שדורשת מאיתנו הפרשה כלפי החלש וכלפי האחר בחברה והחובה לא להיות אדיש כלפי מצוקותיהם, לא לעמוד מהצד כשהמארג המוסרי והערכי של הצווים בפרשת משפטים נרמס, הן ביחסינו כלפי האחר והן כלפי החלש בחברה שלנו.

ניטול לדוגמה את ציוויי שמיטת עבדים, בהם נפתחת הפרשה [שמות כ"א, 11-1]. שמיטת עבדים, כפי שמנוסחת בפרשה, אינה אקטואלית כיום. אך האם לא עלתה על בימת חיינו גרסה חדשה ומודרנית של סחר בעבדים? האם אין בקרבנו שכבות חלשות עובדות, משועבדות תמורת שכר רעב? אם זה פליט האימה מסודן, אם זה הפלשתיני שמוכן למכור את כוח עבודתו, אם זה העולה מאתיופיה או מארצות חבר-העמים שמוכן תמורת כל שכר שיוצע לו לעבוד, גם אם השכר הוא משפיל לפי שעת עבודה ללא תנאים סוציאליים וללא זכות להתארגן בארגון עובדים.

המחוקק העומד מאחורי חיבור המסמך של פרשת משפטים, מודע לקושי של יישום חזון ההלכה למעשה, לכן יש בפרשה ירידה לפרטים במיוחד בכל הנוגע ביחס לחלש ולאחר: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמְּךָ, לא תִּהְיֶה לוֹ כְּנוֹשֶׁה, לא תָּשִׁים עָלָיו נֶשֶׁך" [שמות כ"ב, 24]. המחוקק יורד לפרטים הקטנים ביותר בדרישתו מאיתנו כחברה להשתית במערכות חיינו כיום רגישויות רבות כלפי אדם הנמצא במצוקה, במיוחד כשהוא נזקק להלוואה והחיים העמידו בפניו מצב של קשיי פירעון.

תופעה של אדם עובד, שנקלע לקשיים בפירעון משכנתה, אסור שתסתיים בפינויו מביתו. במיוחד כשבפסוק הבא באה הדרישה "שֶׁאִם תַּחְבּוֹל שַלְמַת רֵעֲךָ עַד בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ תָּשִׁיבֵנוּ". הפרשנות החברתית - שחייבת להינתן כיום לשמיטת כספים, שהחלה בתיקון הפרוזבול - חייבת לקבל לבוש של תיקון עולם חברתי. תיקון עולם שביטויו בניית חברה על אדנים, שלא ההון יהיה המנווט בה, אלא גולת הכותרת שלה תהיה האדם העובד והיוצר בחברה, והגשת כל הכלים שחברה חייבת להגיש לאדם שנמצא במצוקה.

הרמב"ן שואל שאלה מעניינת, מדוע פרשת משפטים - על שלל המשפטים שישנם בה - התחילה דווקא במשפט הראשון שלה "וְאֵלֶה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶר תָּשׁים לִפְנֵיהֶם. כִּי תִּקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי... בַּשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". מדוע הצו הראשון בפרשה כה משמעותי בגיבוש דפוסי חייה של החברה היהודית מתחיל בַּעֶבֶד, בָּעוֹבֵד. ועל כך אומר הרמב"ן: מפני שיש בשילוח העבד העברי בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים. זכר לחירות, לחופש.

המסקנה שחייבת להנחות אותנו מפרשנותו של הרמב"ן, זו החתירה הבלתי פוסקת לבנות חברה יהודית לא על אדנים של קוטביות חברתית, אלא לבנות חברה, שקולו של האדם העובד יהיה בראש מעייניה, ולוֹ - ורק לוֹ - תהיה הגמוניה בחברה.