גלנט הביתה, ומיד!

בשום פנים ואופן אין המדובר ב"עליהום" על הרמטכ"ל המיועד. אבל אחרי שמבקר המדינה אמר את דברו, צריך יואב גלנט לפשוט את מדיו וללכת הביתה, ומיד. לא, חלילה, בגלל הקוריקולום הצבאי, עתיר-ההישגים שלו, אלא בשל חשיפתו כשקרן וכמפר-חוק סדרתי.

ברעידת האדמה הפוקדת בימים אלה את צה"ל, מצופה עכשיו גם משר הביטחון לעשות מעשה. אחרי ככלות הכל, הצבא איננו מפלגת העבודה. כל שברק צריך לעשות הוא לחזור בו מן המינוי האומלל, שבטרם עת, ולאפשר, בה בשעה, לגבי אשכנזי לשמש כרמטכ"ל שנה נוספת, או לפחות עד שהסערה סביב הפרשה תשכך.

כדי להתעלות מעל האגו המנופח שלו, יצטרך, אולי, אהוד ברק ליטול לשם כך גלולה נגד בחילה. בלעדיה יתקשה, מן הסתם, להודות בטעות הגדולה שעשה, כאשר הקדים סוס לעגלה, באשרו את מינויו של גלנט, טרם בדיקת המבקר את הפרשה העכורה. בינתיים הוא יכול רק לאכול את הכובע, אם לא את הדייסה העכורה שבישל.

נעליים גבוהות

שום מועמד אחר - לא גדי אייזנקוט, לא בני גנץ, ובוודאי לא יאיר נווה - עשויים בשלב הזה להיכנס לנעליו הגבוהות של גבי אשכנזי, שהוכיח את עצמו לא רק כרמטכ"ל לדוגמה, אלא גם כמרגיע לאומי.

כך או אחרת, העננה המרחפת מעל ראשו של יואב גלנט, קורבן של עצמו בלבד, היא אפורה וכבדה מדי, והנטל שהעמיס על כתפיו הוא אכן כבד מנשוא. חתימותיו הבעייתיות על מסמכים, שהאמת רחוקה מהם, פשוט זועקות עד לשמיים.

אחרי שפגע פגיעה חמורה כל-כך בטוהר המידות, הוא צריך עכשיו לנטוש, בבושת-פנים, את קרנות המזבח ולרוץ הביתה כל עוד נפשו בו. את המלחמה על כבודו האבוד יהא עליו לנהל ברוגע ובשקט מן הבית המרווח שלו בעמיקם. רק משם מצופה ממנו שיעביר לנאמנות, לבוררות, או לכל מסגרת אחרת, את ענייניו הפרטיים, השנויים כל-כך במחלוקת.

אם, אכן, ישכיל לעשות זאת, הוא יחסוך כאב-ראש של ממש לא רק מברק-ממליכו. הוא ימנע מבוכה מיותרת גם מן היועץ המשפטי לממשלה, מבג"ץ, מוועדת טירקל, ובוודאי מן הממשלה, שאמורים לפסוק את מילתם האחרונה. אבל מעל לכל הוא יאפשר בכך לעם היושב בציון לפלוט אנחה גדולה של רווחה, וזו בהחלט מגיעה לו.