חופש הביטוי במבחן

"... מדד הדמוקרטיה הישראלית ל-2010, שפירסם באחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה, מגלה, שכמעט 40% מהישראלים סבורים שבישראל יש יותר מדי חופש ביטוי. 59% מהיהודים שמזהים עצמם כימין, 49% מאלה שמגדירים עצמם מרכז, ו-39% מאלה שמכתירים עצמם שמאל, חושבים שארגוני זכויות האדם והאזרח דוגמת האגודה לזכויות האזרח ובצלם, גורמים נזק למדינה." (עקיבא אלדר, הארץ - 7.2.2011)

הנתונים האלה מחרידים את העיתונאי הדמוקרט עקיבא אלדר וטעמיו עימו. אני המום דווקא מן העובדה שאחוז כל-כך גדול תומך בחופש הביטוי המופקר שהעיתונאי מצדד בו. הייתי בטוח שמלבד קומץ קטן וחסר אחריות, רובו המכריע של העם היהודי בארצו היה רוצה הגבלה גורפת של חופש הביטוי.

חופש ביטוי שאין בו ברכה אחת לרפואה בתוך ים של קללות ראוי לו להיאלם בחסות המשטר, ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואף על-פי כן ובהיעדר תקווה אחרת אני מתפלל שהמגמה תוסיף ותעלה עד שיהיה רוב מוחלט לסתימת פיות מבורכת שתאפשר קידום הקמתה של מדינת-ישראל כמדינתו של העם היהודי במינימום הפרעה. בלימת הפקרות הדמוקרטיה בשלב הזה הכרחית להגשמת המטרה הנעלה הזאת.

במציאות שבה אנחנו חיים על האדמה הזאת אין לבחירות הכלליות "הדמוקרטיות" כל ערך דמוקרטי. הממשל שנבחר באורח דמוקרטי שבוי בידי אמצעי התקשורת, שאין בהם שום דמוקרטיה שום איזון ושום בלמים. אין לשלטון הנבחר כל אפשרות להטיל את מרותו.

נוסיף על אלה את כל אירגוני "זכויות האדם" שתועלתם נסוגה מפני ניזקם והרי לנו שלטון בלתי דמוקרטי בעליל, סותם פיות של אחרים, זורה חול בעיני הציבור, נוהג איפה ואיפה ועושה מלאכתו רמייה. פניה המכוערים של "הדמוקרטיה" הזאת הולכים ונחשפים כקטליזטור לאנרכיה הפושה בקרבנו שבסופה מחכה לנו הרודן המיוחל, ורק הוא יוכל סוף סוף לרדות ב"דמוקרטיה" הזאת כגמולה.

אין כל אפשרות לעלות על דרך המלך מבלי לנכֵּשׁ את הקוצים והדרדרים שצימחנו וטיפחנו במשך למעלה מארבעים שנה. בלי צנזורה הדוקה ואפקטיבית על אמצעי התקשורת לרבות סגירת עיתונים והעמדת עיתונאים לדין, אי-אפשר יהיה להתקדם לשום מקום. יתר על כן, המשך התרת חרצובות הלשון והמקלדת מסכן ממש את קיומה של המדינה הקטנה הזאת ובלימת דורשי רעתה של ישראל הינה כבר מחוייבת המציאות.

כן, הגיע הזמן שנבין שאסור להגיד כל מה שמתחשק ואסור לכתוב אותו ואסור לשדר אותו. היינו צריכים להבין את זה לבד כבר מזמן ולרסן את עצמנו. כיוון שלא עשינו כן אנחנו מזמינים את האיסורים הללו בכפייה. אין ברירה אחרת.

גזר הדין במשפטה של המרגלת ענת קם יכול להוות את קו פרשת המים בסוגיית חופש הביטוי. הודאתה המפורשת בריגול חמור נגד בטחון המדינה מחייבת עונש הולם. נראה. בית המשפט אמור להכריע בין שתי מרגלות: האחת, לפי עדות אימהּ, היא ענת קם החזקה, האסרטיבית, המדהימה ביכולת העמידה ובהומור שלה, והפועלת ממניעים אידיאולוגים, והשניה, גם כן על-פי עדות אמא שלה, היא ענת קם, בסך-הכל ילדה קטנה שעשתה מעשה שטות והיא מכירה בטעותה. כאן צריך להתחיל את הטיפול בחופש הביטוי החדש. כאן יכולים להיקבע מסמרות. גבולות ברורים. תקדים. נראה...