המתנדב בתיאטרון הספריה

אל מלווין, חולה מאושפז במחלה סופנית (שמעון מימרן מיאקיש ופופצ'ה ומ-"מייק"), מגיע אדם, מורה בבית ספר שהתנדב לבקר בקביעות אצל חולה סופני ולעודדו. הניגוד בין המורה ההומו הרגיש (רועי הורוביץ, הלא נשכח מהצגת "שעונים"), והחולה הבוטה, הכמעט אלים, אך חסר אונים בגלל מצבו, הזועק את כאב הידבקו באיידס בגלל שמכר את גופו לגברים, גורם לו לגרש את המתנדב. אך הלה לא מרפה, חוזר ובא, ומממש את כל בקשותיו של מלווין.

התרקמות היחסים והמעבר מדחיה לידידות מופלאה, שהמחזאי, דן קלנזי בעצמו חווה כשהתנדב לאותה מטרה בבית החולים סן ווינסנט שבדרום מנהטן - מתעצמת לדרמה, כשמלווין מבקש מאדם לעזור לו למות בכבוד, לפני שיאבד סופית את צלילותו וכוחו.

ההתלבטות והוויכוחים, כשלתוך כל סצינה חודרת האחות-הנזירה בעלת הפנים הזעופות, אורה מאירסון הוותיקה, כל אלה מעצימים את הדרמה עד הסוף שסוחט דמעה מעיני כל אחד. כל כך אנושי, כל כך נוגע בנימי הנפש, כי כל אחד נתקל או שייתקל בבעיה זו, שברוב ארצות העולם עדיין לא באה על פתרונה הרצוי, בגלל היותה מעוררת מחלוקת. מעניינת גם תגובת הקהל לקטעים קומיים בהצגה. הוא פשוט יושב קפוא כשהנושא הוא מוות. מה שהזכיר לי את תגובת הקהל בהצגת "הבכיינים" של חנוך לווין. צחוק מקאברי הוא למעלה מכוחו...

יש לקוות, שההצגה שהוזמנה לעלות בפסטיבל תיאטרון בדרום אפריקה ביולי 2011, ובפסטיבל בדאבלין באוקטובר 2011, תתרום להבנה והארה של הקהל לנושא הכאוב. דן קלנזי שהגיע לבכורה החגיגית בארץ, סיפר במפגש שזהו ביקורו השני כאן. לפני 8 שנים הגיע לבכורת "שעונים", שממשיכה לרוץ בארץ ובעולם הודות לייחודה ואיכותה. כששאלתיו איך מצאה חן בעיניו ישראל הפעם, ענה שתל אביב השתנתה מאד לטובה, והפתיעה אותו כמות הצעירים הרבים הבאים לתיאטרונים. "הלוואי ואצלנו היה המצב כזה", אמר לי.

הצגת "המתנדב היא חוויה שאסור להחמיץ, בגלל המשחק הנדיר בעוצמתו של השחקנים, הבימוי של רועי הורביץ עצמו, התרגום של שיר פרייבך, התאורה של רוני כהן, והכי תמכה בחלקה בהצגה המוזיקה המקורית של דניאל סלומון המחונן.

שאפו ליוצרים, וראוי היה לצרף את ההצגה למתחרות על פרס התיאטרון הישראלי, כי זו הצגה שתביא כבוד לתיאטרון שלנו בעולם.