קורבן פרשת גלנט - המגזר החקלאי

בשבועות האחרונים התחדש העיסוק התקשורתי בסוגיית הקרקעות החקלאיות, בעקבות פרשת גלנט. הפרשה עוררה שוב את הדיון הציבורי בסוגיה של "למי שייכת הקרקע החקלאית במדינת ישראל?"

המתראיינים השונים בתקשורת ניצלו את ההזדמנות לתקוף את המגזר החקלאי, תוך הפגנה מצערת של בורות מוחלטת. התדמית המצטיירת של מגזר שלם של חקלאים מדבריהם היא תדמית של נצלני קרקעות, עושקי נכסי ציבור. דווקא לאור פרשת גלנט, חשוב לשים את הדברים על דיוקם ולהביא את אותם הפרטים שהתקשורת, בחיבתה לפרובוקציה שנוצרה, שכחה בנוחות להזכיר.

במדינת ישראל 830 ישובים חקלאיים. למעלה מ-75% מהם פרושים בפריפריה. כולם יושבים על קרקע לאום - חלק מן היישובים, אלו שרכשו אדמותיהם באמצעות קרן קיימת עוד לפני קום המדינה, נמצאים במעמד משפטי מעט שונה שלא אכנס אליו, אך בשורה התחתונה כל היישובים החקלאיים יושבים על אדמת מנהל מקרקעי ישראל במסגרת חכירה.

חוזי החכירה האלו עוקפים את בעיית הבעלות, אשר נותרת בידי המדינה. שווה לציין כי ישראל היא המדינה המערבית היחידה שבה 93% מהקרקעות נמצאות בבעלות ציבורית. כיוון שהבעלות נותרת כאמור בידי המדינה, הזכויות של החקלאים בבתי המגורים והשטח הקהילתי הקרוי "שטח המחנה" של הקיבוץ או המושב, אינן מעוגנות באופן מסודר.

מי ש"תפסו" טרמפ על פרשת גלנט כדי לנגח את המגזר החקלאי, שכחו לציין שהחקלאים בישראל נמצאים במצב שאין שני לו בעולם: העובדה כי הם נעדרי בעלות על הקרקע אותה הם עובדים ובה הם חיים, הופכת אותם לתלויים לחלוטין בחסדיו של יו"ר מנהל מקרקעי ישראל שהוא פקיד מדינה.

עבור מרבית היישובים, חוזי החכירה עליהם הם חתומים הם חוזים לשלוש שנים, "ברי רשות", היינו מנהל מקרקעי ישראל מחליט אם לחדשם או לא, יהיו שיקוליו אשר יהיו. עבור מעטים מהם (120 בסה"כ) קיימים חוזי חכירה מסודרים לדורות, אך אלו מכילים סעיפים דרקוניים, ביניהם סע' 18 א' המפורסם, המאפשר לפנות חבר קיבוץ תוך 90 יום מביתו ומאדמתו.

הבעיות שנובעות ממבנה זה רבות מספור. למשל, בקיבוץ ובמושב אסור על-פי חוזי החכירה (הקצרים או הארוכים) להשכיר לאנשים חיצוניים דירות או חדרים. אסור גם על חנות הכלבו של היישוב למכור בתשלום למטייל בקבוק משקה או ארטיק בעיצומו של יום קיץ.

אחת הבעיות הנפוצות היא שהשטח החקלאי מורכב ממספר נחלות (כאשר גודל הנחלה משתנה בהתאם לאזורי הארץ השונים), כך שמספר הנחלות אינו תואם את מספר התושבים, דבר אשר אינו עולה בקנה אחד עם חוזי החכירה.

הסיבה למצב היא שחוזי החכירה אינם נותנים מענה לשינויים במספר התושבים, התרחבות המשפחות וכו'. יישוב שהחל עם 50 משפחות יאלץ להסתפק ב-50 נחלות רשומות גם אם ברבות השנים גדלה אוכלוסייתו ל-100. בוודאי שהמצב האבסורדי גורר אי-אילו ניסיונות התמודדות יצירתיים. במקרה של משפחת גלנט, התקבלה זו לחברות במושב עמיקם, אך ללא נחלה. התסבוכת, עכשיו מהמפורסמת בתולדות המדינה, נולדה מניסיון להסדיר את הנחלה בצורה עקומה.

המחלוקת הגדולה בנושא הקרקעות טמונה סביב שיטת ההיוון של הקרקע, על פיה יוכלו המתיישבים לרכוש ולרשום את דירתם הפרטית על שמם. ברפורמה הקרקעית שקודמה על-ידי ראש הממשלה נתניהו, כל בעל דירה עירונית יכול היום לרשום את דירתו תמורת תשלום סמלי. בעוד שבערים הרפורמה הושלמה, הרי בהתיישבות העובדת אנשים נתבעים לשלם סכומים אסטרונומים רק כדי לרשום את דירתם על שמם. זהו, כמובן, אבסורד מוחלט.

השמאי הממשלתי אף הגדיל לעשות והציע להוביל מהלך הפרטה מרחיק לכת, שיביא בסופו של יום למכירת הקרקע החקלאית לכל המרבה במחיר. משמעות הדבר, מעבר לכך שיש להניח שמי שחיו ועבדו את הקרקע במשך דורות לא יוכלו לרכוש את הקרקע וזו תיפול לידיהם של עשרים המשפחות העשירות בארץ, היא שהשטחים הללו יפסיקו להיות שטחים ירוקים ומעובדים.

אי הוודאות בה שרויים החקלאים, אי וודאות הנובעת מהעדרה של הכרעה בסוגיית הבעלות על הקרקע, היא תוצאה של הפקרות רבת שנים ופרשת גלנט היא רק אחת הספיחים שלה. הגיע העת שממשלת ישראל תתעשת, תפתח בדיאלוג אמיתי עם המגזר ההתיישבותי, תקשיב למצוקותיו ותסייע לנפץ אחת ולתמיד את התדמית הנצלנית שיצאה בחוסק צדק משווע למגזר זה. כך, יוכל להיות מושג להסדר שיאפשר את המשך עיבוד הקרקע החקלאית לדורות ושמירה על סביבה ירוקה, תוך מתן זכויות בניה הוגנת בשטח המחנה.

הסדר כזה יפוצץ אחת ולתמיד את סיפורי האלף לילה ולילה על "מטמוני הנדל"ן" וישמור על האינטרסים הלאומיים והאנושיים כאחד.