אימרו שלום לשלום

הטלטלה העזה שעוברת על ארץ הנילוס וסילוקו מהשלטון של הדיקטטור הגדול, הראיס חוסני מוברק, יותירו בסופו של יום, כך נראה, את רישומם גם על הסכם ה'שלום' בין ישראל למצרים. הסכם זה, שמלכתחילה יש בו יותר אי-לוחמה מאשר 'שלום', נחתם כידוע בין ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, דהיינו ראש ממשלה של מדינה דמוקרטית פחות או יותר, משמע חתימתו חייבה ועדיין מחייבת גם את הללו שבאו אחריו, לבין אנואר סאדאת, נשיא הרפובליקה ה'דמוקרטית' של מצרים, דהיינו נשיאה של מדינה דמוקרטית בכאילו אחד גדול, משמע חתימתו חייבה אותו עצמו והחזיקה מעמד באורח פלא גם לאורך כל תקופת שלטונו של יורשו, הלא הוא אותו דיקטטור מוברק.

ואולם עתה, עם מהפיכת הפייסבוק, הטוויטר ושאר מיני תופיני המודרנה, ענן של חוסר ודאות הולך ומתקדר מעל אותו הסכם שנחתם עם שלטון דיקטטורי שאינו מייצג את העם, את הילכי הרוח של העם, אלא את עצמו בלבד. מי שלא עצם את עיניו ולא נסחף באורגיית השלום של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה שעברה, יכול היה לעמוד כבר אז על השבריריות של אותו הסכם ועל חוסר התוחלת שלו לאורך זמן.

יותר מכל, היטיב לבטא זאת לא אחר מאשר סאדאת עצמו כאשר באחת מפגישותיו עם בגין לאחר חתימת ההסכם, אי-שם בתחילת שנות ה-80, אמר כך: "מסכן מנחם, אני קיבלתי את כל סיני ומה קיבל מנחם? פיסת נייר!". לאמור, מצרים קיבלה בהסכם כניעה זה את כל מבוקשה עד גרגר החול האחרון, קיבלה את חצי האי סיני על כל היתרונות האסטרטגיים שהוא מעניק ועם כל אוצרות הטבע שלו, דהיינו קיבלה משהו אמיתי, ממשי, ואילו ישראל קיבלה 'פיסת נייר' כהגדרתו הקולעת של סאדאת.

פיסת נייר שכאשר השלטון חפץ היא מחייבת וכאשר היא אינה משרתת עוד את האינטרס של שלטון זה או אחר, היא אינה מחייבת איש. בקיצור, סאדאת קיבל את כל סיני ולידידו הטוב מנחם נתן אויר חם ועשה לו בתוספת אצבע משולשת.

ובכן, השלטון במצרים מתחלף בימים אלה ממש ומה יוליד יום - קשה לדעת. דבר אחד ברור: מצרים אינה שבדיה וגם לא נורבגיה. לפיכך, דמוקרטיה מערבית מודרנית קשה להניח שתתפתח בה. חלום השלום הולך ונגוז, כדאי להתחיל להתעורר. במידה והצבא ישאיר בידיו את השלטון, בניגוד לרצון העם המצרי, יתכן בהחלט שהאינטרס המיידי שלו יהיה לשמר עוד תקופה כלשהי את ההסכם עם ישראל, כלומר עם ארה"ב, עד שגם אינטרס זה יחלוף עם הרוח.

ואולם במידה ובאמת יערכו בחירות חופשיות במצרים, והרי זה היה המניע וזו הייתה מטרת ההפיכה, יש לשער כי במהלך של כמה שנים, גם אם לא באופן מיידי, יתחזקו ויעלו הכוחות האיסלאמיים כולם, האחים המוסלמים או הדודים המוסלמים או הבנים והבנות, האבות והאימהות - למי איכפת ומה זה משנה בעצם?, העניין המהותי הוא שמוקד הכוח במצרים עומד להתחלף ועמו ישתנו גם הכוונות, המניעים והאינטרסים.

כל שלום בין מדינות מבוסס בראש וראשונה על אינטרסים משותפים. כאשר הללו לא קיימים, אין שלום אלא לכל היותר אי-לוחמה, דה-יורה או דה-פאקטו, המבוססת על איזון בין הפוטנציות, בין העוצמות, בין סך-כל העוצמה הרוחנית-חומרית-חברתית-צבאית-גיאוגרפית של העם האחד לבין עוצמת העם שמנגד. דוגמה קלאסית לאיזון שכזה מתקיימת בפועל באי הלוחמה דה-פאקטו שבין ישראל לבין סוריה.

זאת, אך ורק כאשר ישראל שולטת בגולן וצה"ל משקיף וחולש על דמשק מפסגת החרמון. הסכם 'שלום', משמע 'פיסת נייר' חסרת תוחלת שתבוא במקום המצב הנוכחי ותסיג את ישראל מהגולן, תערער לאורך זמן את השקט ותטמון בחובה את זרעי המלחמה הבאה.

ומה יהא על גבולנו הדרום-מערבי? איזון בין הפוטנציות הושג במלחמת ששת-הימים וביתר שאת ועוז במלחמת יום-כיפור. איזון זה הופר לחלוטין בהסכם ה'שלום' וב'פיסת הנייר' שבאה תחתיו. כעת, 'האינטרסים המשותפים' יעמדו למבחן, דהיינו בעיקר האינטרס המצרי להמשיך ולחלוב את משלם המיסים האמריקני ולהצטייד במיטב הנשק המודרני.

כאשר ילכו ויתרופפו 'האינטרסים המשותפים' והסכם ה'שלום' יתלה אט-אט על כרעי-תרנגולת, או-אז יחלו גם חרחורי מלחמה ותקריות גבול ובסופו של דבר לא תיוותר בפני ישראל הברירה אלא להחזיר את האיזון שהופר בין הפוטנציות ולהשתלט שוב על חצי האי סיני. בכן, אימרו שלום לשלום.

דם קורבנות ששת-הימים, דם קרבנות יום-כיפור ובעיקר הדם והדמעות של המלחמה הבאה במידה ותבוא, מחייבים כי הפעם זו אכן תהיה המלחמה האחרונה לפחות בדורותינו. על-מנת להבטיח זאת ככל שניתן, יש להתחיל ולתכנן הקמת ערים וישובים בכל מרחבי סיני ובהם לפחות חצי מיליון יהודים.

ההתיישבות קודמת לריבונות ורק בהתיישבות מאסיבית ננצח ונבטיח גם את ריבונותנו וגם את קיומנו בארצנו לדורות רבים ובלא להיות תלויים במהפכות וטלטלות שלטוניות במרחב האיסלאמי המקיף אותנו ובשיגעונות המשוגעים לרוב שמסביבנו. ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.