[צילום: AP]
דמוקרטיה? לא בטוח |
במצרים התחוללה הפיכה צבאית, וכמעט כל משטר צבאי מבטיח דמוקרטיה - וממשיך להחזיק ברסן השלטון. התמונה הפעם עשויה להיות שונה רק בשל ההיבט העממי של ההפיכה
מי שחושב שהדמוקרטיה עלתה לשלטון במצרים, כדאי שיחכה קצת. ייתכן שזה מה שיקרה בסופו של דבר, אך הניסיון מלמד שיש יותר סיכויים שהשלטון הצבאי יהיה ארוך מן הצפוי.
כל מי שתופס שלטון רוצה להישאר בו - חייל או אזרח. הדברים נכונים ביתר-שאת במצבי משבר, כאשר השליט בטוח שרק הוא יכול להשיב את הביטחון ולהבטיח את היציבות. לפעמים הוא טועה; ראו דבריו של חוסני מובארק רק לפני ימים אחדים. לפעמים הוא צודק, ויש לא מעט דוגמאות להוכיח זאת. כאשר מדובר בגנרל/ים העולה לשלטון כאשר קורס השלטון הקודם (ואין זה משנה אם הוא אזרחי או צבאי), הנטייה הזאת חזקה עוד יותר.
מה שראינו במצרים בסוף השבוע היה הפיכה צבאית, ולא משנה איך יציגו זאת וכיצד ינסו לעטוף זאת. הנשיא הודח והצבא נטל לידיו את מושכות השלטון, תוך שהוא מבטיח שמדובר בתקופת מעבר קצרה בלבד עד לקיום בחירות דמוקרטיות. העניין הוא, שלא רק החלק הראשון של המשפט הקודם מאפיין דיקטטורות צבאיות, אלא גם חלקו השני.
עוד לא נולד המשטר הצבאי שלא יבטיח שהנה או-טו-טו הוא הולך, שיישבע בנקיטת חפץ שכל רצונו לחזור לקסרקטיניו, שיצהיר שרק העם הוא שיבחר את מנהיגיו. וכמעט עוד לא נולד המשטר הצבאי שלא יפעל בניגוד גמור להצהרות הללו.
מישהו זוכר איך מובארק הגיע לשלטון? הכל התחיל בהפיכת הקצינים החופשיים ב-1951 - ההפיכה הצבאית הידועה ביותר בין הרבות שפקדו את המזרח התיכון במאה ה-20. מהפיכה זו יצא גמאל עבד אל-נאצר כשליט, הוא סידר לעצמו ניצחון בכל מערכות הבחירות והיה השליט הבלתי מעורער עד מותו ב-1970. סגנו, אנואר סאדאת, ירש אותו והבטיח את שלטונו בבחירות שהיו דמוקרטיות וחופשיות בדיוק כמו אצל קודמו. עם רצח סאדאת ב-1981, בא מובראק במקומו ושוב - נותר על כסאו 30 שנה (יותר משני קודמיו גם יחד) באמצעות בחירות מפוברקות.
כלומר: שליטי מצרים ב-59 השנים האחרונות היו כולם תוצר של הפיכה צבאית, והדמוקרטיה שלהם הייתה למראית עין בלבד. לכן, אין לזלזל באפשרות שגם בשנים הקרובות נראה את המשכו של אותו תהליך. ואגב: זה בדיוק המצב בסוריה מאז שנות ה-50, זה היה המצב בעירק עד הכיבוש האמריקני, זה המצב בלוב מאז שנות ה-70. כך שאין בעולם הערבי מסורת של דמוקרטיה בכלל, ושל מעבר משלטון צבאי לשלטון דמוקרטי בפרט.
עם זאת, יש הבדל משמעותי בין מצרים של 2011 לבין מצרים של 1952: המעורבות העממית. לא בטוח שהצבא המצרי רוצה ויכול להתמודד מול מאות אלפי המפגינים. החיילים הפשוטים קרובים הרבה יותר למפגינים בכיכר אל-תחריר מאשר לגנרלים שלהם, הן מבחינת הרקע הסוציו-אקונומי והן משום שלרבים מהם יש בני משפחה וידידים אם לא בין המפגינים, אזי בין אלו המזדהים איתם.
נסכם: מבחינת התיאוריה והפרקטיקה של הפיכות צבאיות בכלל ובמזרח התיכון בפרט, ניתן לשער שהשלטון הצבאי במצרים יימשך תקופה לא-קצרה. רק הנסיבות המיוחדות של שלושת השבועות האחרונים יכולות לשנות תמונה זאת.
כל מי שתופס שלטון רוצה להישאר בו - חייל או אזרח. הדברים נכונים ביתר-שאת במצבי משבר, כאשר השליט בטוח שרק הוא יכול להשיב את הביטחון ולהבטיח את היציבות. לפעמים הוא טועה; ראו דבריו של חוסני מובארק רק לפני ימים אחדים. לפעמים הוא צודק, ויש לא מעט דוגמאות להוכיח זאת. כאשר מדובר בגנרל/ים העולה לשלטון כאשר קורס השלטון הקודם (ואין זה משנה אם הוא אזרחי או צבאי), הנטייה הזאת חזקה עוד יותר.
מה שראינו במצרים בסוף השבוע היה הפיכה צבאית, ולא משנה איך יציגו זאת וכיצד ינסו לעטוף זאת. הנשיא הודח והצבא נטל לידיו את מושכות השלטון, תוך שהוא מבטיח שמדובר בתקופת מעבר קצרה בלבד עד לקיום בחירות דמוקרטיות. העניין הוא, שלא רק החלק הראשון של המשפט הקודם מאפיין דיקטטורות צבאיות, אלא גם חלקו השני.
עוד לא נולד המשטר הצבאי שלא יבטיח שהנה או-טו-טו הוא הולך, שיישבע בנקיטת חפץ שכל רצונו לחזור לקסרקטיניו, שיצהיר שרק העם הוא שיבחר את מנהיגיו. וכמעט עוד לא נולד המשטר הצבאי שלא יפעל בניגוד גמור להצהרות הללו.
מישהו זוכר איך מובארק הגיע לשלטון? הכל התחיל בהפיכת הקצינים החופשיים ב-1951 - ההפיכה הצבאית הידועה ביותר בין הרבות שפקדו את המזרח התיכון במאה ה-20. מהפיכה זו יצא גמאל עבד אל-נאצר כשליט, הוא סידר לעצמו ניצחון בכל מערכות הבחירות והיה השליט הבלתי מעורער עד מותו ב-1970. סגנו, אנואר סאדאת, ירש אותו והבטיח את שלטונו בבחירות שהיו דמוקרטיות וחופשיות בדיוק כמו אצל קודמו. עם רצח סאדאת ב-1981, בא מובראק במקומו ושוב - נותר על כסאו 30 שנה (יותר משני קודמיו גם יחד) באמצעות בחירות מפוברקות.
כלומר: שליטי מצרים ב-59 השנים האחרונות היו כולם תוצר של הפיכה צבאית, והדמוקרטיה שלהם הייתה למראית עין בלבד. לכן, אין לזלזל באפשרות שגם בשנים הקרובות נראה את המשכו של אותו תהליך. ואגב: זה בדיוק המצב בסוריה מאז שנות ה-50, זה היה המצב בעירק עד הכיבוש האמריקני, זה המצב בלוב מאז שנות ה-70. כך שאין בעולם הערבי מסורת של דמוקרטיה בכלל, ושל מעבר משלטון צבאי לשלטון דמוקרטי בפרט.
עם זאת, יש הבדל משמעותי בין מצרים של 2011 לבין מצרים של 1952: המעורבות העממית. לא בטוח שהצבא המצרי רוצה ויכול להתמודד מול מאות אלפי המפגינים. החיילים הפשוטים קרובים הרבה יותר למפגינים בכיכר אל-תחריר מאשר לגנרלים שלהם, הן מבחינת הרקע הסוציו-אקונומי והן משום שלרבים מהם יש בני משפחה וידידים אם לא בין המפגינים, אזי בין אלו המזדהים איתם.
נסכם: מבחינת התיאוריה והפרקטיקה של הפיכות צבאיות בכלל ובמזרח התיכון בפרט, ניתן לשער שהשלטון הצבאי במצרים יימשך תקופה לא-קצרה. רק הנסיבות המיוחדות של שלושת השבועות האחרונים יכולות לשנות תמונה זאת.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| מושגים | |
|
| |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| דמוקרטיה? לא בטוח |
| תגובות [ 0 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| בלוגרים נוספים ברשת |
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

