ברטולד ברכט כמשל

שיר הפיל השמיני

יש שבעה פילים לו, למיסטר צ'ין
ועוד פיל אחד הוא השמיני בתור
השבעה פראים והשמיני מאולף
השמיני הופקד על השבעה לשמור

נו זוזו, נו זוזו, לצ'ין יש יער עד
צריך לכרות את העצים
וכבר הלילה רד

מיסטר צ'ין ישב לו על השמיני
השבעה עמלו לכרות את העצים
השמיני עמד בלי הרף על המשמר
הסתכל איך הם עובדים כמו שדים

חזרו כבר, חזרו כבר, לצ'ין יש יער עד
צריך לכרות את העצים
וכבר הלילה רד

לשבעה נמאס כבר כל העניין
לא רצו לשחוט את כל החורש
מסטר צ'ין על השבעה היה מעוצבן
לשמיני נתן צלחת אורז

נו מה זה, נו מה זה, לצ'ין יש יער עד
צריך לכרות את העצים
וכבר הלילה רד

לשבעה, הביטו, אין שן בכלל
לשמיני יש פה מלא שיניים
השמיני עמד בלי הרף על העניין
מיסטר צ'ין צחק עד לב שמים

המשיכו, המשיכו, לצ'ין יש יער עד
צריך לכרות את העצים
וכבר הלילה רד

___________________
מתוך המחזה "הנפש הטובה מסצ'ואן", ברטולד ברכט, בתרגום שמעון ישראלי; מועתק מהבלוג של הסופרת קורינה - www.notes.co.il/corinna/3942.asp


את הטקסטים המקוריים למחזה "הנפש הטובה מסצ'ואן", כמו כ-30 יצירות אלמותיות אחרות של ברטולד ברכט שזיכו אותו בכבוד עולמים וחיי רווחה הדוניסטיים, מופקרים אפילו, כתבה מרגרטה שטפין, אחת משלוש מאהבות מוכשרות של היוצר הידוע, שכתבו עבורו את רובה המכריע של יצירתו, כולל מחזות ושירים המהדהדים עד היום על בימות העולם, כמו "אופרה בגרוש".

לאחר שעבדו כשפחות חרופות תמורת פת לחם דלה וטיפות של יחס ומילאו עד תום את תפקידן בחייו, ובייחוד אם העזו למחות על הדרתן משורת הקרדיטים, ננטשו. אחת מהן, שטפין, ננטשה למוות מחריד נטול טיפול רפואי משחפת. ברכט - מליונר באותה עת בזכות כתביה, לא שילם את חשבונותיה הרפואיים.

מי ששרדו אחרי מותו של ברכט, לא ההינו לפעול נגדו בגלוי גם לאחר שנים וובהעדרו מן העולם.

כי נשים, רגילות לעשות את העבודה ולא לקבל את הקרדיט. או את ההערכה המקצועית. או את המעמד. או את הכסף.

ברכט גנב את היצירות שהוא חתום עליהן לא רק מנשותיו. הוא גנב גם מיוצרים אלמונים, ממחזות מסורתיים מן המזרח, מקורט וייל. הספר "חייו ושקריו של ברטולד ברכט" מאת ג'ון פיוג'י, מספר את סיפורם של אותם נגזלים, רובן נגזלות. פיוג'י למד שנים רבות את חייו של ברכט, יום אחר יום מהולדתו עד מותו. הוא מציב בפנינו מראה שקשה לנו להביט בה, שמשקפת במינונים שונים את מארג החיים של כולנו.

כי ברכט היה אולי קיצוני, סדרתי ובוטה - אבל המזכירה שעושה את העבודה המקצועית עליה מתוגמל הבוס שלה בכסף ומעמד, קיימת כמעט בכל משרד סביבנו.

את הביוגרפיה של ברכט קראתי כשהייתי בהריון. ספר עב כרס שקראה אשה עבת כרס, שלא יכלה, מפאת כובדה הרב, לברוח ממנו לשום מקום. כך שנאלצתי להביט במראה שהציב בפני. מאז, אני רגישה יותר לנושא הקרדיטים ורואה בהם סוגיה פמיניסטית. מאוד פמיניסטית. מהותית, עומדת בבסיסי אי השוויון, חשובה כמעט כמו העצמאות הכלכלית בהיררכיית מקדמי שוויון הזכויות וההזדמנויות לנשים.

נשים מצויות באותה קטגוריה תרבותית סמויה של פרות במשק החלב: תנובת החלב שייכת לבעלים. הוא זה שמקבל עליה, על איכויותיה, על כמותה, את התמורה הכספית והמעמדית. הוא מקבל את הקרדיט.

אך לפני מס' שבועות הופיעה בעיתונות ידיעה אודות השיר שייצג את מדינת ישראל לארוויזיון 2004, שיושר על-ידי הזמר דוד דאור והועתק לכאורה מיוצרת אלמונית, ששלחה את השיר לדאור כדי לקבל עליו את חוות דעתו. תמיד עומד הספק לזכות מי שהקרדיט בידיו, אולם השאלה חוזרת ועולה: לקח או לא לקח? שלו או שלה? משום מה ירד הנושא מן הכותרות. אני מקווה שאותה יוצרת תתבע עד תום את זכויותיה.

העושר המקצועי, היצירתי, ההתמדה והיסודיות שמאפשרים את קיומו, אינם דווקא בידיהם של גברים. העובדה שרוב היוצרים הידועים לנו בהסטוריה של האומנות, המדע, הספרות והשירה הם גברים, חשודה בעיני. חלקה נובע מהדרתה של האשה ממרכזי ההשפעה של אותם תחומים. חלקה - מגניבה בוטה של חלקה של האשה.

תומס מאסטרס קבל במאה ה-18 בעלות חוקית על פטנט לשימור תירס אינדיאני שהמציאה אשתו, סביליה. הוא בנה את המכשיר והרוויח עליו כסף רב. במאה ה-19 המציאה הבארונית עדה ביירון את מכונת החישוב, עליה קבל הממציא בבאג' את הקרדיט. הקרדיט הושב לה - חלקית ומאוחר מדי - כששפת התכנות הראשונה נקראה "עדה", על שמה. צופן ה"אניגמה" הגרמני פוענח לכאורה ע"י מדענים בריטיים, לקראת סופה של המלחמה. כעת מתברר, שהפיענוח נעשה זמן רב קודם לכן ע"י אשה, שבשל היותה אשה לא שעו לדבריה. כשכבר עשו זאת - גנבו ממנה את הקרדיט. לו שעו לדבריה היתה מלחמת העולם מסתיימת קודם ועם מאות אלפי הרוגים פחות. זה לא שינה למהות, שמייצרת על רצף ההסטוריה את כוחם ההגמוני של גברים בחברה הפטריאכלית: הקרדיט חשוב מהחיים ומהאמת.

ביום יום אנחנו נתקלות בהרבה ניואנסים קטנים, לכאורה תמימים של גניבת קרדיטים. בן זוג שמדבר ב"אנחנו" על משהו שאת עשית, בוס שמשאיר לך את רוב העבודה ומקבל אותה לידיו מוכנה, על מנת שהוא יהיה זה שמציג אותה בפני מי שיכולם לקדם אותו (ולא אותך?), שותפויות בין נשים לגברים בהן - לכאורה באופן תמים ועל בסיס "אישיותי" - מקבל הוא את תפקיד "שר החוץ", וכיו"ב.

תפקחנה את העיניים.

נתקלתי לאחרונה בתוצר אותו פחד נשי קמאי מלקיחת הקרדיט, שמקבל עיוות מוסרי-השלכתי גם ביחסים בין נשים. למשל, אמירה ששמעתי לא מזמן: "זו העבודה של שרי, היא עשתה הכל לבד, אני לא התערבתי". יש למראית עין הרבה פירגון בכך שנותנים לך את המרחב לפעול באופן עצמאי, אבל מה עוד יש בזה? אופני הניתוק העצמי למפרע מהאחריות המשותפת, מרמזים לנו שניתן להפקיע מאיתנו את הקרדיט לרצף הפעילות בכל מיני דרכים עקלקלות. עצמאות מחד, צמצום מקומך בתרומה להתפתחות כוללת של הארגון או העשייה מאידך.

לקיחת או דחיית האחריות עומדת גם היא בבסיס מתן או הפקעת הקרדיט. אחריות לטוב ולרע, אחריות כלפי עצמינו וכלפי המין והמגדר שאנו שייכות לו, אחריות לא/נשים שתלויים/ות בנו או מביטות/ים בנו כמושאות לחיקוי.

חלק מהאחריות הזו נקנה בדרישה הקטגורית שלנו לקבל את הקרדיט על כל מה שאנחנו עושות.

להקפיד, בקלה כבחמורה, על אזכור הולם של שמנו ותרומתנו לכל דבר ועניין שאנו מעורבות בו. זו לא "קטנוניות", כמו שינסו לומר לכן מי שקשה להם לחלוק את הקרדיט. מי שיטענו נגדכן ש"מה שחשוב זה...." (מונחים מתחלפים של מהות, שיפור המצב, תיקון בעיה וכיו"ב). השאלה שעליכן לשאול היא, האם הם יוותרו על הקרדיט בשם אותם טיעונים? כנראה שלא. כי הקרדיט הוא מקור עוצמה, שני בחשיבותו לכסף אולם הוא זה שבסופו של יום מביא מעמד, שמביא כסף.

אין קרדיט קטן מדי, או גדול מדי, או לא כל כך חשוב. כולם שווים, כולם חשובים ומצויים על רצף אחד של החיים, הקריירה, המעמד האישי שלנו ותרומה כוללת שמורכבת מפרטי עשייה, חלקם שלנו ובזכות עבודתנו וכישורינו. הקפדנה מעתה יומיום, בכל דבר ועניין, בכל תחומי החיים, תוך שאתן מתבוננות ולומדות מלקיחת ודרישת הקרדיטים המתמידה של אלו שהכוח והשוויון זורמים בעצמותיהם מקדמת-דנא.

כי הם צודקים, ואנחנו - לא מוכנות יותר לשלם את מחיר הטעות.

_______________________
פורסם לראשונה ב- www.haderech.co.il